כבר 24 שנים אני במירוץ, אני מכיר אנשים שכבר רצים 70 שנה, איך
אני מכיר? אז זהו, כשאתה רץ כל כך הרבה זמן אתה מתעייף, אז
עוקפים אותך.

אני עקפתי בחור שרץ כבר 70 שנה, 70 שנה! אתם קולטים?!

כשעברתי לידו הוא לא היה מופתע אז האטתי, עיניין אותי לדעת איך
זה נראה לו טבעי שאני עוקף אותו, איך לא אכפת לו, כי הרי אני
שאנשים מתקרבים לעקוף אותי, אני ישר מגביר את הקצב. למה לתת
להם לעקוף? הרי אני רוצה לנצח. מתישהו זה יגמר ויהיה מנצח, לא?
הרי זה חייב להיגמר, לא?

אז שאלתי אותו איך זה לא מפריע לו, ואם הוא לא רוצה לנצח.
לקח לו קצת זמן לענות, בכל זאת הוא רץ כבר 70 שנה, אבל בסוף
הוא אמר לי שיש שמועות שאין סוף, אין מנצח ואין פרס. אז כבר 20
שנה לא אכפת לו שעוקפים אותו.

"זה הרי לא הגיוני, אז למה כולם רצים?" שאלתי בהתנשאות.

"אתה לא מבין", אמר, "כשמתחילים לרוץ לא יודעים למה. אחרי כמה
שנים מגבירים את הקצב כי מאמינים במטרה, מאמינים בנצחון, אבל
אחרי 50 שנה של ריצה, אחרי שעקפת כבר את ההורים שלך ואת
הקרובים שלך, אתה פוגש מישהו שיודע יותר ממך על המירוץ, כמוך.
הרי אני רץ הרבה זמן יותר ממך ואני עוד לא הגעתי לסוף".

עצרתי את דבריו, "כן, זה נכון, אבל אתה רץ לאט. תראה, אני
עקפתי אותך ב-24 שנה.
הבחור חייך וניגב את הזיעה ממצחו. "נכון, ובעוד חמישים שנה
יבוא מישהו שרץ 20 שנה ויעקוף אותך".

"לא נכון", אמרתי, "אני לא אתן לו".

נמאס לי ממנו, עקפתי אותו והמשכתי הלאה. לא יכול להיות שאין
מנצח. חייב להיות. אחרת למה אנחנו רצים?