בא לי לכתוב ואני לא יודע איך, המילים לא יוצאות לי. הדמעות
זורמות יותר טוב על הנייר מאשר מילים. אם רק היה אפשר להחליף
בניהן ואז אולי היתה מוסברת הריקנות הזאת שאני חש עכשיו.
אני מבזבז פה את זמני בשביל הזדמנות שניה, שאיזה משהו יבוא
וישבור את השיגרה, שיעשה טוב. תמיד יש סיבה להרגיש לא טוב, וזה
קשה בסוף היום. אני לא מצליח להסיח את הדעת, רוצה להשתחרר
ולהרגיש הקלה, כל מה שאני מרגיש זה ריקנות. הייתי רוצה לעוף
עכשיו גבוה, רחוק מכאן, מהחדר הבודד והקר הזה. אני לא מצליח.
השתיקה שבי צועקת, הייתי רוצה שיהיו לי כנפיים לעוף מכאן
ולמצוא את השלווה. אני כל כך עייף מהמציאות הזאת, אני לא מבין
איך אני מצליח לעבור את כל המכשולים האלו שיש לי בדרך, אני כל
הזמן רוצה לברוח מהצד ולא לקפוץ מעל החומה, להסתתר מאחוריה
ולהיות שוב קטן. קטן קטן קטן. הכי קטן שאני יכול להיות שלא
ייראו אותי, להסתתר. לשבת שם בשקט בלי דמעות, בלי כאב, רק אני,
מתחת לחומה, עם עצמי, מחבק את הרגליים ומכניס את הראש מעל
הברכיים ולנוח בשקט. הלוואי והיה לי את המקום הזה שיכולתי
להיות לבד ולהיות שלו.
טוב לי בחושך, טוב לי ככה. אני מרגיש שאני שוקע , אולי כי אני
מקלקל לעצמי אני לא יודע. יותר טוב בחושך, בלי שייראו אותי.
אני רק רואה את הפרצוף שלי משתקף במסך. השפתיים כלפי מטה, הראש
עוד רגע ברצפה, אני מרגיש שאני מחליק אל מתחת לאדמה, למרות
שאני מנסה שלא ליפול, זה קשה.
למה אני מרגיש בודד עכשיו, איך הייתי רוצה לקבל חיבוק חזק, אבל
שאלו לא יהיו הידיים שלי שמחבקות את עצמי ומנסות לחזק את הנפש
שבפנים, שזה יהיה חיצוני, שפתאום יבוא מישהו ידפוק בדלת ויחבק.
חזק עד שאמות מכאבים, שאני לא ארגיש את העצמות. מרוב כאב אני
אצרח צרחה קטנה של כאב וצרחה גדולה של אושר. שתהיה כתף להניח
עליה את הראש, שהדמעות לא ירדו לי על החולצה וישאירו בה סימנים
לעד, שיהיה אפשר לשטוף אותן ולהעלים. הייתי רוצה להבין את
החיים האלו, להבין וללכת, ללכת מפה. רחוק.
למה הכל כל כך מבלבל, מתי יהיה לזה סוף, מתי אראה את הנוף,
נמאס לי להגיד לעצמי יהיה טוב, זה לא קורה באמת. זה פשוט לא
קורה. איי זה כואב.
היום זה אחד מהימים האלו שאני מרגיש פתאום שכולם בורחים.
לפעמים אני חושב אם יש לזה סיבה, אולי אני צריך להתמודד עם זה
לבד ולהתגבר על הבדידות הזאת. אני מנסה להבין למה זה קורה. למה
זה שוב קורה, ושוב קורה דווקא לי. ועכשיו כל אחד בעיסוקים שלו
ולא מוצא זמן אליי, או שלא רוצה, או שוכח, או הולך למקום אחר
ואני מוצא את עצמי לבד, אפילו בבית אין אף אחד. אני פשוט לבד,
אחד. לא רוצה עוד.