בשנות השבעים זה קרה. דן הלך עם חבר שלו לנשף ריקודים. הם
נכנסו למקום, הסתובבו ואז הוא פגש אותה...
הוא ראה אותה יושבת על הכיסא והוא ניגש אליה.
"את רוצה לרקוד?"
היא הייתה מופתעת ובפנים מבוישות היא הסכימה. "אתה מזמין אותי
לרקוד?"
"את רואה פה מישהי אחרת?"
היא הסתכלה עליו והחלה לקום מהכיסא.
הם רקדו ורקדו. נראה שהזמן כבר לא היה חשוב, רק הוא והבחורה
שזה הרגע הכיר.
רוב הזמן הם רק הסתכלו זה על זו ודרך העיניים הכל נאמר.
הצלילים התנגנו ובאותו רגע הכל היה נראה כל כך קסום ויפה.
הוא הסתכל עליה והיא עליו. מי זה הבחור הזה? היא חשבה, ומיד
הוא אמר: "איך קוראים לך?"
"אורית. ולך?"
"דן."
"שלום דן."
"שלום אורית." הוא אמר בחיוך.
היא צחקה והוא אמר: "אז איפה את גרה?"
"למה אתה שואל...?" הוא הסתכל עליה כשהוא נראה מבולבל.
"כי... אני רוצה לראות אותך שוב."
חיוך מתוק נפרש על פניה. "אהה", היא אמרה, "אני גרה בנחלת אחים
ברחוב..."
"מה, את גרה בנחלת אחים?"
"כן. זה מה שאמר..."
"אני גר שם!"
"באמת?"
"באמת, באמת."
היא הסתכלה עליו ואמרה: "באמת, באמת באמת?"
"נו, כן. באמת."
היא צחקה.
עכשיו לבה פעם בחוזקה כשהיא שאלה פתאום במעין מבוכה: "אתה רוצה
שניפגש שוב..."
הוא הסתכל עליה בעיניים נוצצות ואמר: "אם אני רוצה להיפגש
איתך?"
"כן." היא אמרה כשהיא מורידה במבוכה את ראשה.
"בטח שאני רוצה." הוא אמר בהתלהבות.
היא הרימה את ראשה. "מתי?"
"מתי את יכולה?"
"מחר?"
"מחר... ניפגש כאן?"
היא הנהנה בראשה והוסיפה: "בשעה 19:00."
"מקובל עליי." הוא אמר בעליצות.

דן התקרב לחברו שנראה כבר משועמם למדי.
"נו," אמר החבר, "איך היא?"
דן חייך ואמר: "היא הבחורה הכי מדהימה שהכרתי..."

הגיע יום הפגישה המיוחלת. דן הסתכל בראי והסתרק. לרגע הוא חשב:
איך אני אסדר את הבלורית?
הוא ניסה לעצב את הבלורית, אבל בכל פעם היא נפלה.
דן ניגש במהירות לחדר, פתח את הפקק (אז היו ג'לים גם
בשפורפרות) ולחץ על הג'ל. על היד שלו נשפך חופן של ג'ל במיוחד
בשביל הבלורית שכל כך עצבנה אותו.
הוא שם את הג'ל ולא היה מאושר ממנו... הבלורית עומדת!
דן הסתכל על עצמו מכל הזוויות. הוא הסתכל והחל לחשוב איזו הבעת
פנים תהיה הכי גברית ומושכת...
"דן, מה אתה עושה? מה זה כל הבעות הפנים האלה?" שאלה אימא של
דן.
"אימא..." דן אמר בהפתעה, "אני פשוט... את יודעת..."
"חבר שלך מחכה לך."
"כן, אני רואה אימא." דן ראה אותו מאחורי אימא שלו צוחק כמו
שלא צחק בחיים.
אימא של דן התחילה ללכת לכיוון הסלון ודן נשאר עם דוד לבד.
"חחח... אחי, אתה גמור לגמרי. מה זה היה..."
"סתם... רציתי לראות איך אני נראה במראה."
"או שפשוט ניסית לעשות חיקוי גרוע של אלוויס פרסלי."

דן חייך ואמר: "ואם תגלה את זה למישהו אני אהרוג אותך."
"נראה לי שאני אגיד לבחורה שאתה יוצא איתה."
"לאורית?! שלא תעז!"
"טוב, טוב... בגלל שאתה החבר הכי טוב שלי אני אוותר לך
הפעם..."
"באמת תודה רבה לך... טוב, יאללה. בוא נלך כבר." אמר דן תוך
כדי שהוא סוחב אותו לדלת הראשית.

דן ודוד נכנסו לאולם הריקודים.
הם בחנו את המקום ודוד אמר:
"איזה שאפות, ותסתכל, בכמויות..."
אבל דן הסתכל על מישהי אחת בלבד.
הוא ראה את הבחורה שהוא פגש באותו ערב.
זאת הייתה אורית. הוא ראה אותה יושבת עם חברותיה, מספרת להן
משהו ומתגלגלת מצחוק.
הוא חייך לעצמו וחשב כמה שהיא נראית חמודה ומדהימה...
"אתה מקשיב לי בכלל?" דוד הסתכל עליו בכעס.
"מה... אני מצטער. לא שמתי לב."
דוד עקב אחר מבטו ואמר: "כמובן, אורית."
"דוד, אתה לא צריך להיפגע. היא פשוט עושה לי משהו."
כאשר דוד שמע את זה הוא כבר שכח הכול ואמר: "אז תלך אליה".
באותו רגע אורית החלה להבחין בדן וחיוך מתוק נפרש על פניה.
היא אמרה משהו לבנות והחלה לקום לעבר דן.
דן החל להתקרב אליה ובפעם הראשונה הוא הרגיש את דפיקות הלב שלו
הולכות וגוברות.
הם עמדו אחד מול השנייה...
היא הסתכלה עליו במבט זדוני. "רוצה שנצא מפה?"
"אחרייך." אמר דן. "אהה, רגע, חבר שלי פה."
דן הסתכל לאחור וראה את דוד יושב ומדבר עם בחורה.
דוד הרים את מבטו, הסתכל עליו וסימן לו עם היד שזה בסדר.
"טוב," אמר דן "אחרייך".

הם הלכו כל אותו הערב ודיברו.
הזמן עבר והם בשלהם. לבסוף הם הגיעו לגן. הם התיישבו על הדשא
ודן אמר: "את יודעת. בחיים שלי לא נהניתי לדבר עם מישהי כמו
שאני נהנה לדבר איתך."
"כנ"ל. גם אני."
"את יודעת, אימא שלי תמיד אומרת לי שרק על פי שיחה אחת טובה
אפשר להכיר בנאדם. עד היום חשבתי שהיא סתם פלצנית, אבל עכשיו
זה נראה לי הגיוני יותר מתמיד."
אורית הסתכלה עליו כ-לא מאמינה: "אתה קורא לאימא שלך פלצנית?"
"כן."
"ככה בפרצוף?"
"כן."
אורית התפקעה מצחוק. "אתה לא נורמלי..."
"אצלנו זה מאוד נורמלי. היא בעצמה כל הזמן יורדת עליי."
היא הסתכלה ברצינות ואמרה: "אבל... זה בצחוק, נכון?"
"בטח בצחוק!" אמר דן כשהוא עצמו מתגלגל מצחוק.

אורית הסתכלה בשעון.
"אוי... כבר מאוחר. אימא שלי תהרוג אותי."
"למה, מה קרה?"
"אמרתי לה שאני אחזור ב-22 ועכשיו כבר חצות."
"אז אני אלווה אותך."
הם הגיעו לבית שלה. אורית אמרה שלום והתכוונה לעלות.
הוא תפס לה את היד. "אורית, מתי אני אראה אותך?" מבטו של דן
נהיה רציני.
אורית הסתכלה עליו ודן המשיך. "את יודעת, היום כשהסתכלתי עלייך
הלב שלי פעם בצורה מטורפת. לא חשבתי שאני ארגיש למישהי מה שאני
מרגיש כלפייך."
עיניה של אורית נצצו... הם הסתכלו בדממה זה בזו.
דן התקרב אליה באיטיות ונישק אותה בעדינות על שפתיה.
אורית הסתכלה על דן בחיוך מבויש ואמרה: "רוצה שניפגש מחר?"
"כמובן שאני רוצה!"
אז ב-8 בערב תבוא אליי, הבית יהיה ריק."
"אחלה. אז קבענו."
"ביי."
"ביי."

דן הלך כל הדרך חזרה לבית. הוא הלך ועדיין היה קשה לו להאמין
למה שקרה. בחיים שלו הוא לא הרגיש את מה שהוא מרגיש עכשיו. הוא
רק רצה לחזור ולהיות איתה. איתה הוא ירגיש שהוא יכול לדבר
בחופשיות על הכול. על אימא, אבא, אחים, חברים.
בדרך כלל כשהוא היה פוגש בחורה, הוא היה מתחיל איתה, זורק לה
כל מיני מילות מחמאה, והשיחה הייתה זורמת בסתמיות. היא הייתה
מספרת על עצמה ודן היה משתעמם...
אבל לא עכשיו. פתאום הכל היה אחרת. כשהוא איתה הוא מרגיש שהוא
לא רוצה לעזוב אותה. וכשהם נפרדים כל אחד לביתו הוא לא מפסיק
לחשוב עליה.

"מה קורה איתי...?"
"מה?" ענה דוד שנראה מבולבל קצת.
דן המשיך: "דוד, אני לא יודע מה קורה לי. אני לא מפסיק לחשוב
עליה."
"שמע," אמר דוד בחיוך זדוני, "עם שאפה כזאת גם אני לא יודע אם
הייתי שוכח אותה".

"דן..."
"כן, אמא."
"דדדדדדדדדדדן..."
"אמרתי 'כן, אמא...'," הוא ענה בעצבנות.
"בוא תעזור לי עם הסיר."
"אמא. באמת את לא יכולה להרים סיר?"
"אתה רוצה ש-כל המרק יישפך עליי?"
"לא."
"יפה. אז בוא תעזור לי."
הם משכו את הסיר והסיר נתקע בכלי אחר.
"דן, לא..."
שתיקה...
"תראה מה עשית. למה משכת את הסיר?!"
"כי את ביקשת ממני, כאילו..."
אמא של דן ענתה בבלבול: "מה... מה זה? תסתכל מה עשית, כל המרק
נשפך... ומה זה ה'כאילו' הזה," היא הרימה את קולה "אתה נשמע
כמו סיסי..."

דן רדף אחרי אמו.
"אימא, אני יוצא היום."
"לאן?"
"לבלות, זה בסדר?!"
"תחזור ב-9."
"מה? למה?"
"כי ככה אמרתי לך, בסדר?"
"9? את לא חושבת שזה מוגזם?"
"דן, אל תתווכח, תחזור ב-9."
"אני לא בא ב-9."
"אתה בא."
"זה מוגזם!" צעק דן "אני בחור גדול ואת כל הזמן חונקת אותי,
אני כבר לא ילד."
"טוב. תשמע מה נעשה." היא אמרה. "ברגע שיהיה לך בית משלך תעשה
מה שאתה רוצה. אבל כל עוד אתה חי בבית הזה אז תעשה מה שאני
אומרת. ברור?!"
דן יצא מהבית וטרק את הדלת.
"טוב. נראה לי שזה ברור." היא אמרה לעצמה והמשיכה בעיסוקה.

בשעה 8 בדיוק נשמעה דפיקה בדלת. פתאום הוא שמע את קולה. "רק
רגע..."
הדלת נפתחה והנה היא עומדת בשמלה אדומה (ובלי צמות), שערה אסוף
ומסורק בקרם.
"היי."
"היי." פלט דן.
"התגעגעת אליי?" היא שאלה.
"אני..." פלט דן כשהוא עדיין עומד פעור פה.
"כן. אתה."
דן חייך והרכין את ראשו. "כן." הוא אמר כשהוא מרים את ראשו
ונשאב לתוך עיניה.
"יופי." היא אמרה בחיוך וגררה אותו לתוך הבית. היא הצמידה אותו
לקיר והחלה לנשק אותו.
"רוצה שנעלה למעלה?"
"חיכיתי שתציעי."
הם עלו במהירות במדרגות, ובום...
"את בסדר?" שאל דן ועזר לה לקום.
"אני בסדר." אמרה במבוכה. "רק תנשק אותי..."
הם התנשקו כשהם מתקרבים יותר ויותר לחדר. דן החל להתפשט.
אורית פלטה: "אני לא מאמינה שזה קורה..."
"גם אני לא."
"זאת הפעם הראשונה שלי..." המשיכה אורית.
"גם שלי." אמר דן.
אורית חייכה והתקרבה אליו.
הוא הוריד לה את החולצה והיא את שלו ותוך כדי הם נבלעו מבעד
לסדינים.

הם שכבו זה לצד זו.
"דן..."
"כן..."
"נראה לי שאני אוהבת אותך."
דן הפנה את ראשו לעברה.
"אני לא יודעת, אני מכירה אותך רק מספר ימים ואני מרגישה כאילו
הכרתי אותך לפני. מין הרגשה משונה שכזאת..."
"נראה לי שגם אני אוהב אותך."
"באמת?" חיוך מתוק נפרש על פניה.
"באמת, באמת."

"אורית, אני רוצה לעבור מפה. אני ואמא שלי כל הזמן רבים, ואני
גם בן יחידי... אני לא מסוגל להיות כאן יותר." דן קם מעט ובקול
בטוח אמר: "בואי נעבור מכאן!"
"מה..." צווחה אורית.
"כן, בואי נעבור מכאן את ואני."
"איך נחיה? אין לנו כסף אפילו לשכר דירה."
"אורית, תסמכי עליי, יש לי כסף שחסכתי ויש לי חבר שיעזור לנו
בשכר הדירה. הוא החבר הכי טוב שלי."
"זה מה שהוא אמר לך."
"כן... כאילו יצא לו להגיד שהוא החבר הכי טוב שלי." חיוך נפרש
על פניו.
"דן, אני רצינית. זה מה שהוא אמר לך."
"כן, אל תדאגי. הוא עשיר והוא יעזור לנו."
אורית הסתכלה לו לתוך העיניים ואמרה: "זה טירוף, אתה יודע."
"אני יודע, ובגלל זה אני כל כך בטוח בזה."
הוא הסתכל עליה בהתלהבות גוברת.
"בואי ננצל את הרגע, בואי פשוט נחיה את החיים."
אורית הסתכלה עליו, הסתכלה סביב, ובסוף בחיוך רחב היא ענתה:
"בסדר..."
אז דן אמר: "באמת אנחנו הולכים לעשות את זה?"
"באמת, באמת."
"באמת?"
"נו, באמת."