"הרכבת תיכנס מיד לתחנת ת"א אוניברסיטה, מרכז הירידים. הנוסעים
מתבקשים לא לשכוח ציוד אישי ברכבת. היציאה באמצעות כרטיס
הנסיעה בלבד". התעוררתי בבהלה. פספסתי את תחנת הרכבת של
עזריאלי... זיו בטח יכעס עכשיו.
יצאתי מן הרכבת עוד מנומנמת, פוסעת בין המוני הסטודנטים ששמים
פעמיהם אל עבר הפקולטה. בעוד חודשיים גם אני אפלס דרכי ביניהם.

עברתי במהירות אל רציף מספר 1. שלחתי הודעה לזיו: "אם אתה אוהב
אותי, תחכה לי... מצטערת, פשוט נרדמתי ברכבת". כבר ראיתי בעיני
רוחי את פניו הזועפות של זיו. האדון אפילו לא טרח לענות.
התמזל מזלי והרכבת לכיוון דרום זחלה לעבר התחנה. יש לי בדיוק
תחנה אחת שמפרידה ביני לבין האידיוט.
לימים הסתבר שהיא אכן הפרידה בינינו.

פסעתי לי לאיטי אל תוככי הרכבת, שאגלי זיעה טורדניים מעטרים את
פניי. התיישבתי בכיוון ההפוך לכיוון הנסיעה, כדי להעניש את
עצמי. אבל לעונש כזה יפה לא ציפיתי.
ממולי ישב בחור מתולתל וערמוני, לבוש בחולצת סוף מסלול של
חטיבת הצנחנים. את גופו הנערי מקשט רובה מקוצר, ואת פניו חיוך
מבוייש וטהור.
"תחנת הרכבת תיכנס מיד לתחנה ת"א השלום". הו יופי, עוד רגע אני
שם. משהו לא נתן לי לרדת ככה סתם מן התחנה, ודחף פנימי עמוק
שלח אותי לפנות לבחור: "פה זה עזריאלי?"
הוא חייך, כאילו הבין ואמר "אני מאמין שכן, אני גם צריך
לפה..." אמר והחל מניע עצמו לעבר תיק המסע הענקי שלו.
"אתה צריך עזרה עם זה?" שאלתי והתחלתי לעזור מבלי לצפות
לתשובה. כשהסתובב נצנצה מולי סיכת שיער. הסיכה הידקה כיפה
סרוגה לתלתליו המפוזרים על ראשו כשעורים בשדה שטוף שמש.
"חבל, דווקא היה לו סיכוי אצלי..." הרהרתי. מעולם לא היתה לי
חיבה יתרה לדוסים. תמיד סימלו בעיניי את הדור הישן,
הפרימיטיבי, השמרן. מה שגרם לי למעין תחושת תיעוב
אינסטינקטיבית.
"הקניון שם?" סימן לי שאוביל אותו.
"אתה בחור יפה... למה אתה צריך את הכיפה הזאת?" הרהרתי בקול.
תמיד הייתי חסרת טאקט, אבל הפעם, זה היה מתוך אי הבנה אמיתית.
הוא באמת היה אחד הבחורים היפים ביותר שנקרו בדרכי. מסתבר
שהשליחים של אלוהים הם אכן היפים ביותר. אולי אחזור בתשובה
ואוסיף עוד קבין של יופי לעטיפתי.
"מה ז"א למה אני צריך את הכיפה? זה שומר לי על הפריזורה של
השיער..." התברך גם בחוש הומור. לרגע שכחתי מזיו על אף העובדה
שהדויס היפה ואנוכי החלנו מטפסים מעלה בכיוון הקניון. "נעים
מאוד, אני שירה" שלחתי את ידי מתוך גינון נימוס שמושרש בי.
"נעים מאוד, יהודה" אמר תוך שהוא מעביר ידו בתלתליו ומתעלם
מידי. הכנסתי אותה לכיסי. "הוא בטח שומר נגיעה... אולי אני
אקפוץ רגע למקווה שיהיה רגוע" הרהרתי, בשקט הפעם.
"אוי לעזאזל! זיו!" סיננתי בקול...
"יהודה, לא זיו" אמר כשהוא משחק בקת של הרובה.
"כן, הבנתי... פשוט חבר שלי... ידיד שלי, הוא מחכה לי פה כבר
שעה"
"הבנתי" לחש כמאוכזב.
"מצד שני, מה זה אין לי כח אליו... לאן אתה צריך מפה?"
"לשום מקום..."
"אז למה ירדת פה?"
הוא שתק לרגע...
"כי את פשוט...
את פשוט דומה לארוסתי"
"אתה מאורס?"
"כן... כלומר, הייתי..."
"ומה קרה?"
"היא מתה" אמר בנשימה אחת
שתיקה השתררה בינינו...
"או... אוקיי... אני שניה חוזרת אלייך"
התקשרתי לזיו הקוטר... הודעתי לו שיש לי בחילות וכאבי ראש ואני
חותכת הביתה...
אחרי מספר "ברכות" שברכנו זה את זה, ניתקנו את השיחה.

ידעתי שיהודה שומר נגיעה. ודווקא בגלל זה משכתי את ידו בחזרה
אל תחנת הרכבת. "וואו מה את עושה?"
"תרגע אני טהורה כמו תינוק ביום ביוולדו"
"אז זהו, שתינוק ביום היוולדו הוא לא כל כך טהור..." גיחך.
"לאן את לוקחת אותי?"
"למקום אליו הרכבת הבאה מגיעה..."
לפתע נשמע הכורז:
"לתשומת לב הנוסעים הרכבת שתיכנס מיד לרציף מספר 2 היא רכבת
ישירה לבנימינה"
"לשם אנחנו הולכים, ילד!" קרצתי לו.

עלינו על הרכבת. הוא נראה כמו ילד בן 4 שעוד רגע עולה על הגלגל
הענק בלונה פארק. האדרנלין זרם בעורקיי בקצב מטורף. "סיפור
מעניין הולך להיות פה היום" חשבתי, תוך שאני חשה את נשימותיו
הקצובות של יהודה בעורפי, בגלל הצפיפות האיומה ברכבת. הגענו
לתחנת ת"א האוניברסיטה, ושם התפנה לנו מקום. הוא עמד
מולי,כמתכוון להתיישב, אע"פ שלצידי נותר גלמוד מושב בכיוון
הנסיעה. הוא הסתובב לרגע, להוריד מעליו את תיק הקרביים העצום
שלו. ואז שוב ראיתי אותה. הכיפה הסרוגה. כיפה בצבע תכלת שמיים
ללא שום ריקמה. מחוברת היטב לתלתליו החומים ולא מראה שום
סימנים לעזוב.
"זהו, עכשיו אפשר לדבר כמו שצריך" אמר.
"אתה לא צריך להתפלל או משהו?" צחקתי עליו...
"לא, מה פתאום. יש עוד קצת זמן לתפילה" אמר תוך שהוא מסמיק.
היה בנער הזה משהו טהור, שכל כך משך אותי אליו. הייתי חייבת
לפצח אותו. ועוד הוא אמר לי שאני דומה לארוסתו. ארוסתו ז"ל.
"אז מה פתאום אני דומה לארוסתך?"
"היא כבר לא ארוסתי... אתן פשוט דומות. אותו חיוך, אותו מבט,
אותה עמידה. הריסים הארוכים".
"נדמה לי שאתה סתם מתגעגע..."
הוא הרצין, ושלף מכיסו את ארנקו. אני ישבתי משתוממת ובוחנת כל
פעולה שלו. הוא הוציא תמונה ואמר: "מצאי את ההבדלים". בחורה
יפהפייה נגלתה לנגד עיניי. באמת מזכירה אותי במקצת.
"מה הסיפור איתה?" שאלתי.
"אהבה גדולה שנקטעה באיבה. היא התאבדה, אף אחד לא באמת יודע
למה..."
"אני מצטערת לשמוע" כמעט קמתי לחבק אותו, ואז נזכרתי, הוא לא
נוגע בבנות.
"זה קרה מזמן?" שאלתי
"לפני שנה וחצי. בדיוק יומיים לפני החתונה..." השתררה דממה
"אפשר להחליף נושא, ברשותך?" המשיך כשראשו מורכן.
"בטח, בטח... הברזתי לחבר שלי. הוא בטח שונא אותי עכשיו".
הצטערתי שהודעתי לו על הימצאות חבר בחיי, אבל עדיף שידע לאן
הוא נכנס.
הבטנו זה לזו בעיניים, כמבינים הכל.
"יצאתי לרגילה עכשיו... עוד 3 חודשים אני משתחרר" הניע את
שפתיו באיטיות.
"וואו... אממ מזל טוב, אני מניחה?" חשתי מעין אי נוחות.
"לא משהו רציני" הרגיע. שוב, כמבין הכל.
"אני נרדם קצת, שוב ברשותך" אמר תוך שהוא מתרווח במושבו.
"בטח, בטח... העיקר שאוכל לצפות בך". חייכתי לעברו.

הוא נרדם. והוא היה כל כך יפה. מלאך נטול כנפיים.
הידיים שלו היו מונחות מתחת לתלתליו. כאילו משוועות לעזרה.
ממתינות לליטוף. "הוא ממילא ישן" חשבתי ושקלתי מה לעשות עם
ידיי. בסוף החלתי מלטפת את ידיו. הוא הרים את ראשו בבהלה. "מה
את עושה?!" הרים מעט את קולו. "אממם כלום, אני מצטערת!" משכתי
את ידי חזרה.
"זה בסדר... זה דווקא היה נעים..." אמר והסמיק בשנית. הופתעתי
קמעה.
"אז... אז אפשר?" שאלתי בהססנות.
"אממם... נראה לי שכן..." אמר כשהוא שולח ידיו אל כף ידי. המגע
הזה היה נעים מכל מגע אחר.
לחשוב שדרדרתי בחור מוסרי, בר-לבב וירא שמיים לכזאת דרגה
מוסרית נמוכה. היכן הבושה והיכן הכלימה?
ישבנו ככה שעות, לעיתים ליטפתי את תלתליו, משתדלת לא להתקרב
לכיפה. לא אמרנו מאום. רק הבטנו וליטפנו.
היה בו משהו נורא עצוב ביהודה. משהו נורא עמוק ומעט מעורר
רחמים.
הגענו לתחנה בנימינה. כשיצאנו מהרכבת, אוחזים זה בידה של זו,
נזכרתי שכלל לא קנינו כרטיסים. "איך נצא מפה עכשיו?" שאלתי מעט
בפאניקה.
"מה את דואגת?" אמר בביטחון מלא. פניו אורו. "בואי אחריי" קרא
כשהוא מושך אותי. דילגנו מעל המחסום. "אני אלוף במחסומים. זה
מה שאני רואה בערך כל שירותי הצבאי". החל מספר כשיצאנו לכיוון
העיר עצמה.
הגיעה שעת הצהריים וחשתי רעב. "אתה רעב?" שאלתי.
"רעב? מת מרעב!" קרא כשהוא מגחך לעצמו.
"עוד בדיחה דוסית מן השורה" סיננתי בלחש.
הוא הביט בי כנעלב.
"יש לך משהו לאכול בכל השק הזה?" שאלתי.
"בטח, אבל בואי נמצא קודם מקום לשבת בו". אמר כמצביא אמיתי.
עינינו החלו תרות אחר פיסת דשא נקייה. כשמצאנו אחת, התיישבנו
כשלראשנו עץ זית בעל צמרת ענפה.
יהודה החל מכין מטעמים ומנעמים מקופסאות שימורים, ואני רק צופה
בו וחושבת איך אלוהים הרוויח שיש לו שליח כזה.
פתאום החל מזמזם :"שיר למעלות, אשא עיניי אל ההרים..." היה לו
קול מדהים.
"אתה צריך להשתתף בכוכב נולד" אמרתי והתכוונתי לכך במלוא
הרצינות.
"איפה?" שואל כשהוא מעווה את פניו.
"לא משנה..."
"האוכל מוכן! אמרי תודה לשף יהודה!" קרא בהתפעלות.
"לא צריך להגיד תודה לה' או משהו כזה?" שוב גיחכתי עליו.
"צריך, אני כבר הודיתי. בגלל זה גם קוראים לי יהודה, אגב..."
אמר בחוסר קשר.
אכלנו באיטיות. לא הייתי באמת רעבה. שבעתי רק מלהביט בעיניו
החומות והבורקות של יהודה.
"אנוח קמעה, ברשותך" אמר כשהוא נשען על העץ. את הנשק הוא לא
הוריד ממנו. חייל לתפארת.
"אצטרף אלייך, ברשותך" לחשתי כשאני מתיישבת בין ברכיו ומלפפת
עצמי בזרועותיו הגבריות.
הוא לא אמר דבר, כמסכים. ראשי היה מונח תחת ראשו המתולתל,
כשגבי אליו. הרגשתי מוגנת ולא רציתי שהרגע הזה יגמר לעולם.
לרגע שכחתי מהכיפה הסרוגה, משיר למעלות, מזיו...

ישבנו ככה כשעה, עד שהערב ירד עלינו. המקום הפך שומם וקריר.
"יש לך שמיכה בתיק?" שאלתי .
"אני לא מספיק טוב לך?" התחכם.
"אתה יותר ממספיק..." אמרתי וקמתי לכיוון התיק.
"או... אני רואה פה גם אוהל ושק"ש... זוגי?! בית אין פה?" לא
ניסיתי אפילו להצחיק.
אבל יהודה החל צוחק בצחוקו המלאכי.
סידרתי את האוהל, שק השינה והשמיכה.
"אתה בא?" הסרתי את סנדליי ואת חזייתי. נותרתי עם חולצה דקה
ושורטס.
יהודה נראה כמהסס, כשלבסוף קילף מעליו את הרובה, הניחו בבטנת
האוהל ונכנס.
"נח לך ככה עם הג'ינס הזה?"
"שירה... אולי עדיף שאני אישן בחוץ?" אמר ותולה עיניו בגופי.
"איך שאתה רוצה..." לחשתי באדישות.
משכתי לכיווני את השמיכה, כמחפשת להתכסות. משהו הפריע לה
להימשך... יהודה אחז בחוזקה בשמיכה.
"את לא צריכה את השמיכה הזאת".
הוא נכנס לשק"ש, הביט בי בערגה וידו החלה מסיטה את שיערי
ומלטפת את פני.
"אתה בטוח בזה...?" שאלתי תוך ליטוף תלתליו... לפתע הבחנתי
בכיפה.
הוא חש בחוסר נוחות. שלף את ידיו מפניי והשמיט את הכיפה
משיערות ראשו.
"אתה הרבה יותר יפה איתה" לחשתי לאזנו, תוך שאני מנשקת את
צווארו.
הוא לא אמר דבר. רק החל מנשק שפתיי וצווארי בתשוקה עזה.
הפשטתי את חולצתו, ולעיניי נגלה גוף חסון ועדין. כזה היה
יהודה. חזק, אך עדין וטהור.
החלתי מנשקת בלאט את קימורי גופו העליון, והוא החל מפשיט אותי
ומשתוהה.
תינינו אהבים.

יהודה נרדם בחיקי. אני לא הצלחתי להירדם. ייסורי המצפון
תקפוני.
איך דרדרתי בחור מוסרי לכזה דבר. ואולי הוא בכלל עשה את זה כי
אני דומה לארוסתו. ומה אם אלוהים כועס עכשיו. ואיך הוא יחיה עם
עצמו. מצד שני, שום דבר לא היה בכוח, והוא נהנה בדיוק כמוני.
זה היה כל כך טהור ונקי שרגש עצום מילא את גופי.
הסטתי את ראשי לכיוון היציאה מן האוהל. למרגלותיו נחה הכיפה של
יהודה. כל כך זכה, כל כך צחה, צרופה. כמו יהודה. כמעט כמוהו.

כעבור כמה שעות של הרהורים, התחבטויות והלקאה עצמית, החלה
מבצבצת עדנת הבוקר על אוהלנו. אברי גופו הלאים של יהודה
התעוררו מאי שם, ונשמתו חזרה לגופו הגברי.
"בוקר טוב לוחם אמיץ שלי". אמרתי בהתכווני לכל מילה. יהודה לא
ענה, רק מלמל משהו...
הוא נחפז ומהר אל חפציו, ארזם במהירות בלי להביט אליי לרגע.
עמדתי, תולה בו מבטי: "יהודה?"
יהודה התלבש כשהוא רוטן, נראה מבוהל ונסער.
ניגשתי אל כתפו, טפחתי עליה. יהודה הסתובב לעברי כשתלתל יפה
אחד מכסה את מבטו הזועם. הוא תלה את הנשק סביב גופו הבוער בלי
להניד עפעף.
דמעות חנקו את גרוני. הרגשתי נורא. כל תחושת הטוב והסיפוק
נמחתה בזה הרגע. "יהודה! תענה לי!" צרחתי. התיישבתי כשגבי אל
אחד הבדים של האוהל. מבחוץ נשמעו רק יללות חתולים רעבים.
יהודה המשיך כמתעלם, בדיוק כמו אז - שהתעלם מידי המושטת, הרים
את תיק המסע שלו על גבו ויצא מן האוהל בלי להביט בי. נותרתי
לבדי באוהל.




בין שאני מבינה מה קורה סביבי, ובין שלא, נצנצה מולי סיכת
שיערו הרך של יהודה, שחבקה את כיפתו המשוועת לעזרה. הרמתי את
הכיפה, ורצתי במהירות החוצה. "יהודה! הכיפה שלך!!!" צרחתי.
אך ללא הועיל. לפתע נשמע ירייה חזקה. היונים פרשו את מעופן
מעלה והחתולים נסו על נפשם. רצתי לעבר המרחב שנשקף.
למרגלותיי מצאתי את יהודה שרוע על מדשא הגן, מתבוסס בדמיו,
כשלאצבעותיו הדק הרובה הלוחמני שלו.