כמה נעים להיות אהוב, כמה כואב להיות עזוב.
כמה רוצה אני אותה, לנשום אותה ולנשקה.
אבל קרה כקרח היא, ואדישה ומתאכזרת.
לבה חלול, נבוב, סלול. גאה היא כמלכה ולאהוב לא יכולה.
.
באש אתי היא משחקת, לראות כיצד עולה בי להבה.
ואז פתאום לריק כבה.
כבה קפואה, שחורה ומתפוררת, גוססת ופצועה זועקת.
ונשמתי אתה זועקת.

ואם הייתה היא לידי, קרוב קרוב היא אל לבי.
כפניקס מן הלהבות,  הייתי שב להיות זהוב.
ושר בקול מרפא מגור, שיר אהבה קסום בקול.

אוהב אותך! אוהב אוהב! ושוב אוהב בלי הפסקה לכל חיי. הו
אהובה!
שפתייך דבש, מתוק מנשוא. חושק בהן אני בכל.
עינייך שתי בריכות כהות, בהן אצוף אני שעות.
את חיננית, את מקסימה, את  מעוררת בי תחושה.
כה עמוקה וחזקה שאף אותי היא מפחידה.

אבל אסור לומר אוהב, כי זאת מילה כה חזקה.
קסומה נורא ומסוכנת, את תברחי איתה ממני.
ואשאר עפר לעד.
קפוא כמוך, שלגון אכזר.

ורק הזמן יגיד מתי, ייעור הפניקס מעפר.
מתי יעוף הוא לחופשי. חזק גאה, ומאושר.
עיניו שחורות, כנפיו שורפות, הוא עף אל על.
הוא עף חופשי. בוער שורף בחום אישי.

וגם מלכה כולה מקפור תפשיר ואף תתחיל לבעור.
ולא מאש האהבה, ולא מאש שנאה יוקדת .
כי עם שירת ציפור בוערת.

לא רק הפניקס נולד בלהבה!