חדשים, אני זרוק כאן,
בחצר האחורית.
בקרטון של טלביזיה,
השלט חסר תכלית
ועוד יום עובר בי,
הייאוש המתגבר.

איך נזרקתי מהבית,
בעסקת מקרקעין.
העתיד נראה מבטיח,
איך חטפתי לפנים.
ועוד יום עובר בי,
הייאוש המתגבר.

איך עבדתי כמו חמור,
איזה שתים עשרה שנים.
איך ליקקתי את התחת,
לשורת הממונים.
ועוד יום עובר בי,
הייאוש המתגבר.

בקרטון של המכשיר,
בו צפיתי בסלון,
בדירת, שלש וחצי,
עם מרפסת וגגון.
ועוד יום עובר בי,
הייאוש המתגבר.

אין תמיכה ואין כבר סעד
ואבדה גם התקווה.
הכבוד קבור בזבל,
לצידה של ארוחה.
ועוד יום עובר בי,
הייאוש המתגבר.

איך נפלתי, לא יודע,
מתבוסס בתמימותי.
איך חשבתי אז לרגע,
שעתיד יש לכמותי.
ועוד יום עובר בי,
הייאוש המתגבר.

אלוהים, נשבע,
שלא בקשתי שום דבר.

פזמון:
אז בוא ותכה כבר.
תן לי את האור בעיניים
וקח אותי מכאן.