יום אחד, כשהלכתי עם אבא ברחוב, שמעתי רעש, רעש חזק מאוד.
כל כך חזק שכולם מסביב סובבו את הראש לראות מה קרה.
"זה מטוס", אמר לי אבא, "מה זה מטוס?" שאלתי בתמימות.
"הוא לוקח אנשים למקומות אחרים לגמרי ממה שהם היו בהם לפני זה,
והוא מרים אותם עעעעדדדד לשמיים!" ואני מרוב התרגשות לא הבנתי
מה קורה סביבי.
"היית פעם בכזה?" שאלתי את אבא, "כן, לפני שהתחתנו אמא שלך
ואני היו באחד כזה", ואני כל כך קינאתי באבא שהוא כבר טס
ושאלתי: "מתי גם אני אטוס?"
"אוהו, בני, אולי שתגדל קצת, לא כולם טסים בגילך". ואני האמנתי
לו, כי הוא אבא שלי והוא כבר טס, ולמרות שרציתי נורא לטוס,
חיכיתי.
ואז יום אחד היינו בשדה התעופה, אני ואבא, ועלינו על מטוס.
וכמה שרציתי לטוס, אוי, כמה שרציתי ובכל זאת פחדתי.
ואחרי שבהתחלה היו קפיצות וקצת לא נעים... זה קרה! המראנו.
ופתאום אני רועד כולי ולא מפחד אלא מהתרגשות, ופתאום אנחנו מעל
העננים, מעל כולם, מרחפים בשמיים הכחולים בין עננים לבנים.
ואני, מרוב התרגשות, שכחתי מכל מה שחשבתי עליו, עד שפתאום
המטוס החל כולו לרעוד ולהטלטל מצד לצד, ואני חשבתי לעצמי, "מה?
גם מטוס יכול לא לעבוד טוב?" ופתאום ראיתי את האדמה מתקרבת ממש
מהר, ואין יותא שמיים כחולים ולא עננים לבנים, רק גוש חום
שמסתובב ומסתחרר ובוווםםם!!!
שקט. התרסקנו. אבא אומר שאנחנו מתים עכשיו, אבל אני לא מאמין
שכל האנשים פה מתים. אולי כואב לכולם והם לא מרגישים יותר
כלום, אבל הם ביחד.
כנראה שהרבה מטוסים נופלים, ושיש הרבה אנשים שנפלו יחד עם
מטוסים, אבל איך יכול היות אבא, שכל כך מהר עלינו לשמיים,
והתרסקנו חזרה לארץ והפסקנו להרגיש?
אבא אומר שאהבה יכולה לעשות את זה, כנראה הוא יודע יותר טוב,
הוא כבר טס.