תמיד ברחתי לשם, ברכב, במונית, באופניים ואפילו ברגל.
למרות שברחתי, תמיד חזרתי, אבל ברחתי.
"זה לא מדהים?" אמר לי פעם נהג מונית שלקחתי לחוף הים, "שהים
הוא כל כך גדול והוא כולו מים, אבל הוא נשאר במקום אחד ולא
נשפך ושוטף את כל העולם?". התשובה הכי טובה שיכולתי לתת לו
הייתה חיוך.
פשוט בורח לים, לא לים... לחוף. אחרי הכל, המים ממש מלוחים,
הים מסוכן, כמעט תמיד יש דגל אדום או שחור, והכי גרוע מבחינתי,
מדוזות.
החוף, חוף הים, הוא באמת מקום מדהים.
השלווה שהוא מקרין, מול נקישות הכדורים על המטקות.
חבורת הטיפשי-עשרה הצעירים שיושבת סביב הקומזיץ, מול הזקנים
הבודדים עם הכסאות והחכה.
הבחורות היפות בביקיני, מול הזקנות החצי-עירומות ב 5:00 בבוקר.
המגע הרך של החול החם, אל מול הדקירות בכף הרגל היחפה
מהזכוכיות של בקבוק הבירה של הלילה הקודם, שכמעט דקר משהו
למוות. החופש שאתה מרגיש כשכל הים מולך וכשהאופק לא נראה
באופק, מול המוות האכזרי של המדוזות חסרות הישע שפשוט נתקעות
בחול ולא חוזרות עם הגל.

"בוא נרוץ בחוף", תמיד אומר לי חבר שמרבה לשמור איתי על כושר.
למרות אהבתי לריצה, אני אוהב יותר להתהלך על החוף, ככה סתם.
הרבה אנשים בורחים לאוכל, לספורט, לסמים, או לסתם כדורים
שממליץ להם איזה פסיכולוג יקר או פרסומת זולה. וכולם בדרך כלל
חוזרים, או שנתקעים במקום אחר. אני בורח לים... כלומר לחוף.
אין הכוונה לברוח מהמציאות או מאיזה דיכאון, אלא סתם שאין מה
לעשות, כשעצוב כשמבולבל.

יום אחד, היא, זאת שאהבתי, הייתה לפני גיוס. ממש התרגשתי לקראת
הפגישה האחרונה, אפילו הכנתי מתנה. ממש רציתי שנתראה ולא רק
נשתמע. אחרי הכל, זאת הזאת שאהבתי. אבל היא לא באה וגם לא ענתה
לטלפון. ב 00:32 נשברתי. נכנסתי למכונית ונסעתי... ברחתי.
התהלכתי על החוף הלוך חזור, יחף על הצדפים שהכאיבו לי בכף
הרגל. האזנתי לדכי, המיית הגלים. זה היה בדיוק כמו אחרי
שהסכימה שלא נהיה ביחד, או כשמצאה לה חבר, או בלי כל קשר אליה,
כמו כל פעם שהייתי שם. תמיד יש בחוף אנשים, אך אני מתהלך
ומרגיש לבד. לא מרגיש את האנשים שסביבי, אפילו את הצדפות
שדוקרות אותי בכף הרגל אני בקושי מרגיש.
שוב מצאתי את עצמי שם, הולך לי מדחי אל דכי. מדקלם לי בעל פה
את ה"חברים של נטשה": "מליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד אז שיהיה
בתנועה, שנתחמם, שלא נקפא, שלא נשתגע".
לפני שחזרתי למכונית הרמתי צדף. שמרתי את הצדף וחיברתי אותו
למחזיק המפתחות, ככה סתם, שאזכור שיהיה לי תמיד לאן לברוח.

שלשום חזרתי הביתה, הוצאתי את מחזיק המפתחות וגיליתי שהצדף
נשבר לרסיסים. גם אם הייתי חושב להדביק אותו חזרה לא הייתי
מצליח. שכן הוא התפורר לכל כך הרבה חלקים שהיו כל כך קטנים.
נזכרתי ביום ההוא שהבאתי את הצדף מהחוף, ואת הפעם לפני הפעם
הזו וכך הלאה. חשבתי לעצמי שאולי צריך להפסיק לברוח לשם. יכול
להיות שזה שהצדף נשבר, צריך לסמן לי משהו. אבל ממש לא הבנתי
מה. ללא ספק הרגשתי מוזר. אז פשוט שמתי דיסק טוב, הרכבתי
אוזניות ורכבתי עם האופניים עד לחוף. שם התהלכתי לי לבד עם
הרבה אנשים מסביב, ושרתי שירים בעל פה בלי אוזניות.
הייתי שם שוב, מדחי אל דכי, וכאמור, בסוף חזרתי.