עשר שנים לנשיקה ראשונה, ונראה כאילו עברה רק שנה. כל כך הרבה
שנים, כל הרבה נשים, וכמעט מחצית הזמן עם יפה מכולן, מלכת
העולם.
ועולות שאלות, קושיות לא פתורות, מה עם אלו שהתחתנו וכבר עם
ילדים, מה עם אלו שהיית רק ברבים, מה עם זו שלקחה טיפות,
שחילחלו לתוך גופה ובסוף לא עשיתם שלישייה. וזו עם התלתלים
הצהובים - אני מכיר כזאת אבל היא כבר לא הייתה אז בעניינים.
אלו שכתבת להן, אלו שצחקת איתן, אלו  שהזנחת ואחר כך התקשרת,
ולאחר זמן מה בעצמך הוזנחת. אלו שרצית כל כך אבל הן לא רצו,
ואלו שרצו אבל אתה חשבת - מוצו. אלו של מסיבות ואלו של אחרי
בגרויות, אלו של בקרים, וזו של השלג - בהרים. אחת שלא דיברה
ואחרת שפשוט לא צילצלה, זו של יריחו, ואחת של הצפון, אחת בגולן
ואחת בחוף בשרון. ולא - אני לא כזה זיין, עם מתי מעט - הגעתי
לשח-מט.
והיו המון קשרים - קצרים וקצרצרים. והיו די הרבה בנות, חלקן
יפות חלקן פחות. מה גורם להשאר עם היפה מכולן, זה לא הרגל, זה
לא הזמן. זה לא הפחד, זה לא שאני לא מיומן. ואם באמת היה רע,
מה היה קורה, הייתי מקים מהומה? אחות קטנה שבאה ומתייעצת,
מזכירה לי שנים אחורה, תחנות של רכבת. שדוהרת לכיוון אחד מאוד
ברור, הוא נעים, מצוייר כמו סיפור. ואולי הבטחון כובש יותר
מהכל, אולי תחושת היציבות היא יותר ממכלול: הבעיות, הסיבות,
והנה נזכרתי באחת שלא לקחה גלולות, אז קניתי מפריד, בין אהבה
לזימה, ואחרי כמה שעות, כבר הרגשתי דחייה.
אני מודה על המתנה, על הזכות האיתנה: לתת לי שאוכל לחייך - לתת
לי לגעת בחיך. באיזה רובד חבוי, ואולי זה אלתור, שמצליח לגעת
עמוק עמוק, מצליח לגעת- לעיתים גם לחנוק. תודה על היכולת להשאר
שעות, תודה על היכולת לנתק ולבכות, תודה על היכולת לקשרים,
תודה על הרגשת המתאים. לא ממש יפה, ולא גאון הדור, רגיש וקצת
מתנשא, ועדיף שלא יראו באור: ובכל זאת הולך, כבר לא זוכר מה
עושים, לא רוצה להבחן, פוחד מתנאים חדשים.
לא מדבר על אהבה גדולה - כי עכשיו שמתי בצד, כאילו לא מודע.
כאילו עכשיו, ובכל רגע נתון, אני יכול להחליט מה יהיה, היכן
אלון. וזה נכון, יש לי את הבחירה, אבל הנה היא נכנסת לחזה
ויוצאת הבשורה: מין כאב עדין וחזק, זה לא פחד וגם לא ממש מחנק.
אהבה כנה ואמיתית, כזו

שעכשיו לוחצת קצת באף, כזו שמתנקזת בעיניים,
כזו שמסתלקת בחטף, כשהיא נוכחת בציניות ושדיים.
וזה לא שהיא נעלמת, כי היא תמיד שם,
היא פשוט נאלמת, נותנת לי לבחון דומם.

וכל בוקר וערב - הבחירה מחדש, לפעמים כמו חרב שמצביעה בחשש:
תראה כמה עיניים יפות, וכמה ציצים מבקשים, כל כך הרבה בנות
ופירות כבר לא בוסריים. והחרב בוחרת כל יום, אפילו כמה פעמיים,
לחזור לתוך החץ, לימים הרגילים. האם זו קונפורמיות או בחירה
אמיתית? האם את צבעי מחליף כמו חיה, כמו זיקית? ואם יש תשובה
מדוע היא לא ברורה?

אני יודע מה זאת אהבה, כל בוקר מתעורר לגבה.
לפעמים נשיקה, לעיתים גם חיבוק, מנסה ולא מצליח להוציא את
הדיבוק. שד מרושע שנוגע בפנים, שד שלוחש- אתה תמים.
שד שמפחיד מפרידה וגירושים, שד שאומר - אתה לא מתאים.
ובחורצ'יק איתן, דווקא מאוד דעתן,
לא מרפה ולא מניח, ואומר לך - המשך לצעוד, רק תרוויח.
ולא כמו במשא ומתן, ולא בכסף או בזמן,
אלא בפרס הגדול מכולן. היפה בעולם.

וגם הבחורצ'יק פנימי, וגם הוא שלי. והטיפול מצליח את כולם
להכיל, באותו המקום, כאילו מדובר בתרגיל: שניהם נלחמים אחד
בשני, ואני בתווך - לבדי. יודע שיש ציצים, וזה בסדר גמור, יודע
שיש אישה, חזקה, חזקה מאוד בסיפור. יודע אהבה וגם מרגיש
לעיתים, יודע תשוקה גם למקומות אחרים. יודע ששניים ועוד שניים
יכול להיות גם שש, יודע שהגיון ורגש ביחד כמו אש: לא יציבים,
וחסרי כיוון, אבל יש דבר אחד והוא נקרא קיום. כי האש יכולה
להיחלש ולגבור, ואש ניתן גם לנצור, אבל כשהיא קיימת וחמה, אין
ספק בקיומה, רק צריך לגעת, כן, ממש בתוכה. ונכון שזה נורא
מבלבל,
וזה מפחיד לחשוב שכל רגע, החלטה אני מקבל,
וכל עולמנו שזור ומרובה החלטות,
                          אבל אני מאמין בדרך, בדרך בה רגלי
הולכות.