היא חשבה שטוב לה, שיש לה חברות, שלמישהו אכפת ממנה... עד שהיא
גדלה. היא התחילה להרגיש דברים חדשים. בלילה היא היתה בוכה
וביום היא הרגישה הרגשה כזאת כמו שמישהו מנסה לחנוק אותך
בגרון. אי אפשר להסביר את זה במילים או בתמונות, זאת הרגשה
נוראה שכל אחד הרגיש בחיים, אבל היא הרגישה את זה כל הזמן. היא
רצתה למות אבל היא פחדה מהמוות. כל יום היא הרגישה שברחוב
מביטים עליה מוזר ושצוחקים עליה.
כולם הרגישו שהיא מוזרה, מרוחקת מכולם. היא ניסתה לדבר עם
אנשים אבל הם פחדו ממנה. גם ההורים שלה התחילו להתרחק ממנה.
כשגדלה עברה לגור בדירה קטנה. בעלת הדירה ריחמה עליה כי היא
היתה ענייה והיה לה מבט מרוחק בעיניים. היא כבר איבדה לחלוטין
אמון בבני אדם. לילה אחד שמעו ניידות ואמבולנס ממהרים לדירה
הקטנה. בעלת הדירה באה כדי להחליף מצעים ומצאה אותה, את אותה
נערה, מתבוססת בדמה ובידה פתק. בעלת הדירה שמרה את הפתק ולא
פתחה אותו, היא פחדה והיא לא ידעה ממה. רק כשמתה הנערה המוזרה
היא פתחה את הפתק ובו היה כתוב: "מעולם לא אהבו אותי... למה?"