חואן מחכה. מחכה יותר מדי זמן, אם תשאלו אותו. הוא היה אוכל או
שותה משהו כדי להעביר את הזמן - אבל הוא לא רעב ולא צמא.

חואן יושב ומחכה; מחכה שהגאולה כבר תבוא. זאת לא הפעם הראשונה
שהוא יושב ומחכה; ההמתנה הארוכה - כארבע שנים - כבר מאחוריו.
ובדיוק כמו אז, הוא יושב על הכורסה בסלון, בוהה בתקרה ומחכה.

הטלוויזיה דלוקה אבל אין צליל. לא, היא לא התקלקלה - חואן
החליט להשתיק אותה, שלא תסיח את דעתו. גם לפני ארבע שנים הוא
עשה בדיוק את אותו הדבר.

אשתו של חואן חושבת שזה בכלל טיפשי, שחואן מבזבז את הזמן, ושלו
היה מעשן, אז לפחות היה מדליק סיגריה. היא לא מעודדת אותו לעשן
או משהו כזה. פשוט זה לא נראה לה ראוי שהוא ישב ככה, שלא יעשה
כלום.

חואן טוען שאשתו לא מבינה כלום. באמת שהוא לא אוהב לחכות; אבל
מה אם הוא יפספס את הרגע? הוא לא יסלח לעצמו בחיים.

מדי פעם חואן מעיף מבט לעבר המרקע; אולי הוא מביט בשעון של
הוידאו, קשה לדעת. המבט שבעיניו של חואן הוא ריק, חסר הבעה;
ורק כשאשתו ניגשת ובעדינות מחבקת אותו, הוא לוחש לה: "מתי
יגמרו הפרסומות המחורבנות ויתחיל כבר המונדיאל?"