היא יושבת מולי, על הכיסא המרופד. כוס שמפניה בידה. הקלפים כעת
מונחים על השולחן, מקצתם פתוחים, אחד חסר. היא שומרת על פני
הפוקר שלה ואינני יכולה שלא לחייך. שולחן הבדולח ניצב בינינו.
אני יודעת שגווינביר נמצאת אי שם בחפיסה, בין הקלפים הסתורים
שהתפזרו לכל עבר ונותרו שם, שכוחים, מאז הסערה האחרונה. מלכת
הלבבות בוחנת אותי בתשומת לב כעת.
אגלי זיעה נקווים על מצחי, רגליי פשוקות, ושפתיה נפרדות אך
לרגע בטרם נקפצות שוב. "האין זה כך? האין זה תמיד כך?" אני
שואלת בשעשוע ולוגמת שוב מכוס התרעלה שלה.

מבוך מראות משתרע עד לשדות אליזיום. הפצעים על צווארי ממאנים
להגליד, אדומים ומכוערים - כוויות קור מחרידות למראה. אך רק
אני כאן עכשיו, ופטה-מורגנה. בין הבבואות אפשר למצוא חול, גם
הבזק של מים. זרועי מדממת - חתכת אותי בשנתי, כנראה. "מייהם",
זולגים החתכים, ואני פונה בעקבות שלט העץ הניצב בצומת הדרכים,
בקרחת יער המראות. שובל דק של ארגמן יסמן לי את הדרך חזרה, לו
ארצה לחזור.

היתה זו הליכה ארוכה, כך נדמה, או שמא רגלי קצרות מדי. הבזקי
המים, מרפרפים ונעלמים בין מטר של זכוכיות, רק יחתכו בגרוני.
נפלתי לבסוף למרגלותיה, נערה יפה עשויה שבבים. המלאכים
האלקטרוניים ממעל שרו לה בעצב לפני שהבהבו וכבו גם הם. אחזתי
אותה בידי ונשקתי לה לפני שהתאדתה אף היא אל מחוזותיו של
אבולוס. הנחתי שני מטבעות על עיניה, כראוי, בטרם נשרפו
ארובותיהן לאבק.
שממת מייהם עוטפת אותי כעת, אפר מכסה אותה, כבומביי נשכחת של
הציוויליזציה.
אני מרימה את ראשי, מדרגות מתגשמות אל מול עיניי. הפקעת כבר
לופפה כולה, וחוט השני נמשך מזרועי, הרחק אל המקום שממנו
הגעתי, מסמן לי את הדרך חזרה אל עולם המגשים את עצמו מרגע
לרגע. להחליף לא-נודע אחד באחר? יתכן.
מייהם, אפורה וקודרת, מאובקת למשעי, משתרעת מעלה. קצה של פקעת
עוד אחוז באצבעותי. אני גודעת את חבל הטבור המשתרך מבטני
ומתחילה בטיפוס.

המלכה רוכנת כלפיי. השביל ברור כעת, בקתות מרציפן ושוקולד
נמצאות שם. אני סוחטת מזרועי טיפה אחרונה אל כוסה. האשנב אל
העיירה הנקראת מייהם נוקש בסערה, חבוט וסחוף רוחות. הגשם יורד
ללא הפסקה, מדי פעם נושרת עוד זכוכית ממראה נשכחת.
היא מחייכת ומגישה את הכוס אל שפתיה.