[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"אתם לא הראשונים שלא מאמינים שקוראים לי פטל", אמרה בחורה יפה
ושלחה מבטים מלאי בטחון עצמי לאנשים הנבוכים שישבו במעגל על
כסאות פלסטיק. המתקן של המים המינרלים גרגר, וכל מי שישב עם
הגב אליו הסתובב. גבר בעל שיער מתולתל וחולצה פתוחה חייך חיוך
מתנצל והתחרט שלא חיכה להפסקה. שאר האנשים החזירו את מבטיהם
לרצפה, או לתקרה, או לקורי העכביש שבפינת הכיתה, או/בעיקר
לשולחן הכיבוד, שנמצא ליד מתקן המים, ליד הדלת.
הפגישה הראשונה של קבוצת התמיכה לעברייני מין משתקמים בחסות
משרד החינוך ובית הכלא "שסק" החלה באווירה שונה מזו שפטל
קיוותה לה. מאחורי הדלת עמדו שני סוהרים, ולא היה ברור כמה
מהנעשה בחדר הם יכולים לשמוע, כך שהאסירים לא שיתפו איתה
פעולה. הם גם הכירו אחד את השני, וממש לא היו מעוניינים להיחשף
בפני חבריהם לתא או למחלקה. מראה חד כיוונית הייתה תלויה על
אחד הקירות, ומאחוריה ישבו פסיכולוגים (הבכירה מביניהם תמר,
הפסיכולוגית הראשית של הכלא ויוזמת קבוצות התמיכה), וצילמו את
הנעשה בפגישה. אף אחד לא נעצר מולה להסתרק.
לחולצת כל אחד מהנוכחים הודבקה מדבקה עם שמו הפרטי. פטל הכינה
את המדבקות אתמול, כתבה עליהן בכתב ידה העגול, בטוש שחור ועבה,
וציירה כוכב קטן בפינה השמאלית העליונה של כל מדבקה. עכשיו זה
נראה לה רעיון גרוע מאוד. המדבקות שלה נראו ילדותיות ומגוחכות
על הגברים האלה - רובם שמנים וגבוהים, כולם מזיעים. בבתי השחי
של אחד מהם, אריה שמו כפי שכתוב על המדבקה, התפשטו עיגולי זיעה
רטובים, ולפי כתמי מלח מזיעה ישנה שהקיפו את הכתמים החדשים
כהילה של סירחון היא הבינה שזו כנראה החולצה האהובה ביותר על
אריה, והוא לא נוהג להחליפה.
מאחורי המראה שלחה תמר מסר טלפאתי של תקווה ותושייה לפטל. פטל
קיבלה את זריקת העידוד או גייסה משאבים משלה, חייכה והתחילה
מחדש.
"אתם לא הראשונים שלא מאמינים שקוראים לי פטל", היא אמרה,
משתהה עד שאסיר בשם דב יחזור למקומו, שני כסאות מימינה. "קראו
לי כך על שם סבי, נפתלי." היא המתינה רגע, ואז כשנוכחה שאף אחד
לא שואל, התנדבה לתת עוד מידע. "אמנם נפתלי זה עם ת ופטל עם ט,
אבל הם לא רצו להשתמש בשורש פתל... הם פחדו שאהיה ערמומית
ונפתלת, שאסתבך בצרות. אמי מאמינה בקשר הדוק בין שם האדם
לאופיו וגורלו. אז הם שינו קצת, וקראו לי פטל - כדי שאצא קטנה
ומתוקה. אתם חושבים שהם הצליחו?"
ההעזה שלה השתלמה מעבר לציפיותיה. כל אחד מחמישה עשר הגברים
היה בטוח שהיא מתחילה איתו, ולאף אחד מהם, כמעט, לא קרה קודם
שהתחילה איתו מישהי מיוזמתה... אחרי שנות מאסר ארוכות בחברת
גברים בלבד, פלרטוט נשי ע"י אישה צעירה ויפה בלבל אותם לגמרי.
הם התחילו להתחרות על תשומת לבה בצעקות ומחוות: "את סוכרייה,
לא סתם מתוקה!" תני לי את הטלפון של ההורים שלך, אני אגיד להם
שהם הצליחו..." ואחד, שנון וגס רוח במיוחד, גרם לה להסמיק כמו
פטל אמיתי כשאמר: "את כמו התה של ויסוצקי - פטל עם
אשכוליות..."
שולטת בשפת הגוף שלה, היא הצליחה לא לסדר את החולצה או לבדוק
שהיא אכן מסתירה כראוי את אשכוליותיה. לפתע אמר אחד הגברים:
"תראו, שפן מתרגש!" בהצביעו על אחד מהם, שכונה שפן מפני שבכל
פעם שהיה עצבני התעוות אפו בעווית שפנית. כמו עדת כלבים
מיוחמים שזיהו נקודת חולשה אצל אחד ממתחריהם, קפצו בני החבורה
על המציאה והחלו ללעוג לשפן, שוכחים מפטל או אולי מנסים
להרשימה.
לשפן לא היה אכפת. הוא התאהב בפטל.
מאחורי הזכוכית, צפתה תמר בעניינים במבט זועף. אסור היה לפטל
לבצע מניפולציה כזו. אסור היה לאילן, מנחה הקבוצה, לאפשר לה.
היא שלחה מישהו להורות לסוהרים להיכנס לחדר.
שוב השתררה שתיקה לא נוחה. חדי האבחנה מבין המשתתפים יכלו
לראות על פניה של פטל שהיא מקללת בליבה את תמר קללות נמרצות,
אך מעטים היו חדי האבחנה הנוכחים בחדר או בחדר הסמוך, מאחורי
המראה. תמר דווקא הבחינה, ורשמה לפניה שפטל, בנוסף לכך שהיא
מאבדת שליטה בקבוצה, גם נוטה להתנגד לעזרה המושטת לה על מנת
לתקן את טעויותיה החמורות בניהול הפגישה ובאופן כללי מתנהגת
בחוסר מקצועיות.
אילן נטל את המושכות לידיו.  מכאן ואילך התנהלה הפגישה
בעצלתיים, כשהיא כוללת משחקים בנאליים של אמון: ללכת בחדר
בעיניים עצומות, מובל ע"י חבר. ליפול אחורה ולקוות שחבר יתפוס
אותך. אחרי הפגישה פוטרה פטל. "לא נורא", היא אמרה לעצמה,
"אולי אסתפק בזה".



לא במקרה, משהו נפל מתיקה בדרך למכונית. לא במקרה שפן מצא
אותו, כשהשתין ליד קיר המתנ"ס. זה היה שקיק בד כחול, קשור בחוט
זהוב. שפן מישש אותו - היה שם משהו רך. הוא הכניס אותו לכיס,
ורץ לאוטובוס. באוטובוס ישב, מתרגש, אפו קופץ בעווית. הוא לא
דיבר עם חבריו, רק הסתכל מהחלון, השקיק בוער בכיס מכנסיו.
ובחיפוש, כשנכנסו לכלא, הוא התפלל חרישית: "שלא ימצאו, שלא
ימצאו". ובעצמו לא ידע ממה הוא כל כך מתרגש, הוא הרי לא ידע מה
יש בשקיק. אבל הייתה לו הרגשה שהוא הופל כדי להימצא על ידיו.
סוף סוף כיבו את האורות. שפן הושיט יד ממיטתו, שהייתה התחתונה
מבין שתיים, ועל תקרתה, שהייתה בעצם רצפתה של המיטה העליונה,
תלויה תמונה של גברת אחת ערומה שמצא בעיתון. הוא חיטט בכיס
מכנסיו שהיו תלויים על הכיסא. לרגע הוא נבהל - אולי זה נפל?
אבל אז הוא הרגיש את הגוש הרך בתוך הכיס, הבד שהיא כרכה מסביב
לגוש הרך עטוף בבד שנגע כל יום באזור חלציו. דברים פעוטים יותר
כבר ריגשו את שפן עד כדי אונס, ועכשיו הוא כמעט צרח, כי לא
יכול לשאת את התענוג.
כשהוא שוכב במיטה, בידיים רועדות, פתח בזהירות רבה ככל שיכול
את השקיק. החדר היה חשוך, ותוכן השקיק כהה, ושפן לא ראה מה יש
שם בדיוק. הוא החדיר שתי אצבעות קצרות ועבות פנימה, ומישש מין
אבקה גסה, עשויה גרגירים קטנים. לפתע שמע את דלת התא נפתחת.
הוא שפך מיד, בתחתונים, את כל הזרע שלחץ בצינורות מאז שראה
לראשונה את פטל, אך למזלו הצליח לא לשפוך את האבקה שבשקיק,
והספיק לתחוב אותו לתחתונים לפני שהאירה את החדר אלומת פנס.
הוא שכב במיטה בעיניים עצומות, מרגיש את אלומת האור עוברת על
פניו, וחיכה שהדלת תיסגר מאחורי הסוהרת הקשוחה אבל נרדם עוד
קודם לכן.
בבוקר התעורר כהרגלו חצי שעה לפני ההשכמה הכללית, כדי להספיק
לשפשף את איבר מינו מתחת לשמיכה פעם אחת לפני שמתחיל היום. אך
כשתחב את ידו מתחת לתחתונים, הרגיש את הרטיבות הדביקה מליל
אמש, מצא את השקיק ונזכר מיד באירועים האחרונים. הוא הוציא את
השקיק, וסוף סוף בדק, לאורו החיוור של הבוקר, מה הוא מכיל.
הגרגירים תפחו קצת במשך הלילה, כנראה כי ספחו קצת מנוזל הזרע
שחלחל לתוך השקיק והדביק אותם אחד לשני. היה להם צבע סגלגל
מוזר. כנראה שאלה זרעים של משהו, הוא חשב לעצמו, אבל של מה?
הוא שם את השקיק בחזרה בכיס והלך לחדר האוכל.
בארוחת הבוקר שתק, והשתדל לשלוט באפו המתעוות בהתרגשות. המבט
שלו ניסה לברוח ממבטי הסוהרים, אך הוא הרגיש שכולם מסתכלים
דווקא עליו, דווקא היום. משום מה הוא נזכר שכשהיה ילד, אהב
לשחק במגנטים - לדחוק לפינה מגנט קטן בעזרת כיוון הקוטב הדוחה
של מגנט גדול. לשבריר שנייה הוא חשב פשוט לקום וללכת אך נזכר
שהוא לא יכול, נדהם לגלות שהוא אסיר. לראשונה בחייו, אחרי
שנתיים בכלא, הוא לפתע הרגיש כלוא.
הגיעה שעת הטיול בחצר, והאסיר המאוהב התרחק מכולם, והלך לעבר
פיסת האדמה הצמודה לקיר של אגף ג', בו התגורר. למעשה, חלון
חדרו המסורג נמצא בדיוק מעל פיסת האדמה הזו. הוא הביט באדמה,
מישש אותה קצת, ואז קם בהחלטיות והלך לכיוון הברזייה. הוא מצא
שקית ניילון, מילא אותה במים והרטיב את האדמה. הוא חיכה מספר
דקות, וניסה לחפור. הקרקע לא הייתה עדיין רטובה מספיק, והוא
חזר לברזיה.  אחרי הפעם החמישית הוא החל לחפור גומות קטנות,
זורע בתוכן זרעים מתוך שקית הבד שהחזיק בידו.



במיטה אחרת, זוגית, בחדר שהשמש חודרת אליו מבעד חלון לא מסורג,
בדירה קטנה שאת דלתה יכולה לפתוח ולסגור כרצונה, פטל התעוררה.
היא הסתובבה והביטה בפניו של עופר, אח"כ הוציאה יד מתחת
לשמיכה, לבדוק מה השעה. לאחר שגילתה מה השעה, לא הצליחה לגבש
עמדה לגבי שעה זו כי בעצם לא היה לה בשביל מה לקום. היא התמתחה
והעירה את עופר, שחיבק אותה מיד, לקח את זרועה השמאלית בידו
והציץ בשעונה. "אה, כבר תשע", הוא אמר באדישות. "איך היה
אתמול?" (כי חזר מבילוי עם חבריו אחרי שפטל כבר הלכה לישון).
"הם צריכים מישהי יותר מקצועית", השיבה פטל, "אולי גם פחות
צעירה".
"לא נורא, חמודה. יש לנו כסף. אני לא מבין למה את מתעקשת
לעבוד."
"אין לי כוח לדבר על זה שוב. ראית אולי איפה שמתי את השקית עם
הזרעים שלי?"



לשפן הייתה עכשיו עבודה בכלא. הסוהרים ראו אותו מטפח את שיחי
הפטל ששתל, ועודדו אותו להקים ערוגת ירקות, ולשתול כמה פרחים.
הוא הסכים, כי לא רצה שיחשבו שיש לו עניין מיוחד בפטל, דווקא.
בדרך כלל נהג לשתף את חבריו במחשבותיו על נשים, במיוחד אם
נקלעו נשים לסביבתם והתפתח דיון בעניינן. תמיד הייתה לו דעה על
גובהן, משקלן, צבע שיערן ומידת התאמתן הכללית לשרת בחלומותיו.
גם כשלא הייתה אישה לדבר עליה, היו הוא וחבריו מפרטים, כל אחד
בתורו, את האינדקס המפורט לפיו הם בוחרים נשים. אבל בזמן
האחרון נפקד שפן מהדיונים, וחבריו כבר החליטו לא לשתפו אם
יחליט לחזור. לא היו לו כוונות לחזור, הוא לא רצה שהם ידברו
עליה.



פטל הלכה עכשיו לפסיכולוג רק פעם בשבוע. לפני כן היא רצתה שהוא
יעזור לה להיפטר מההרגל המוזר הזה, להסתובב בכל מקום עם שקית
הזרעים הזו בתיק. כשקיבלה את השקית מסבא נפתלי היו בה סוכריות,
את הזרעים היא הכניסה לשם בעצמה אחרי שהוא כבר נפטר, ולא
הצליחה להיפרד מהשקית. אבל עכשיו השקית אבדה, והבעיה בעצם
נפתרה. אריה, הפסיכולוג, היה מרוצה מאוד מהתקדמותה. הוא טען
שהיא איבדה את השקית בכוונה, כתוצאה מהטיפול. היא לא הבינה
למה, אם כן, נפלו גם משקפי השמש היקרים שלה יחד עם השקית מהחור
שפער תת-המודע שלה בתיק. בינתיים היא מצאה עניין אחר לדבר עליו
עם אריה, כי לא מצאה עדיין עבודה ולא יכלה להרשות לעצמה לוותר
על שעה של זמן לא פנוי בשבוע.
להוריה של פטל היה חבר, זאב שמו. זאב היה אלמן, והיו לו שני
ילדים תאומים בגילה של פטל. כשפטל הייתה בת שבע, נסעו הוריה
לצרפת לשבועיים והשאירו את פטל אצל זאביק. עם התאומים היא
הסתדרה, אבל ממה שזאביק אמר לה לשמור בסוד היא לא כל-כך נהנתה.
כשההורים חזרו היא חזרה בשמחה הביתה, אבל אז התחילו הסיוטים.
היא הייתה מתעוררת כל לילה בצרחות "זאב! זאב!" ההורים חשבו
שהיא חולמת על חיות רעות, או מנסה למשוך תשומת לב, וזה יעבור.
עכשיו פטל סיפרה לאריה את הסיפור על פטל והזאב באריכות. היא לא
בכתה, היא הרגישה כאילו היא מספרת על ילדה אחרת.



שפן החליט לעבור על כל ספר הטלפונים בחיפוש אחר פטל. לא יכול
להיות שיש יותר מפטל אחת, אולי שתיים באזור. כשהגיע לאות ל' שם
לב, לפתע, שלא נתקל בשמו, למרות ששם משפחתו מתחיל בכ'. הוא
הבין שלא בטוח שימצא כך את פטל ולא היו לו רעיונות נוספים.
כמעט התייאש אך המשיך. כשהגיע לאות מ', הגיעה פטל לכלא.



כשתמר שמעה שפטל מתחילה לעבוד בתור ספרנית ב"שסק" היא לא הייתה
מרוצה. אבל אריה, ידיד מלימודי הפסיכולוגיה, שכנע אותה לתת
לפטל הזדמנות. קצת נמאס לו לשמוע אותה בוכה שאין לה עבודה. אם
הוא היה זוכה בלוטו במיליונים, כמו שזכו עופר ופטל, הוא לא היה
עובד עוד יום אחד בחייו, הוא חשב. "היא באמת קצת משוגעת", סיכם
לעצמו והמליץ לה להמשיך בטיפול.
פטל הרגישה שתמר בוחנת כל צעד שהיא עושה. היא עדיין לא הבינה
מה לא היה בסדר בהתנהגותה במפגש ההוא של קבוצת התמיכה, וגם ממה
תמר חוששת, בדיוק. היא בסך הכל ניסתה להיות נחמדה. גם עופר
התנגד. הוא לא הבין למה היא מחפשת כל פעם דווקא עבודה עם
אנסים. כשהתחתן איתה הייתה בכלל סטודנטית למשפטים, אבל כשזכו
החליטה שהיא לא רוצה להיות עורכת דין. כשהתחתן איתה גם לא
התעניינה בכלל בסוטי מין, העניין הזה בא לה רק לאחרונה. היא
אמרה שזה רק במקרה. היא לא סיפרה לו על זאביק.



"את מזדהה עם התוקף. קורבנות עושים את זה לפעמים", אמר לה
אריה. פטל ידעה שזו לא הסיבה לכך שהיא בוחרת לעבוד עם עברייני
מין. היא ניסתה להסביר לאריה, אבל הרגישה שהוא מתרגז כשהיא
עושה את העבודה בשבילו. כמעט כאילו זה לא עניינה.



מחלון הספרייה, פטל רואה את שפן מטפל בשיח שלו. נראה לה כאילו
בשיח הפטל הוא מטפל בעדינות יותר מבשאר הצמחים. היא שמה לב
שהוא מגיע לספריה מידי יום, ומזמינה בשבילו ספרי גננות, אך
כשהוא מגיע לספריה, הוא שולף לעצמו ספר אקראי מהמדף, מתיישב
ליד השולחן, פותח את הספר ובוהה בפטל. פטל שולפת לעצמה דף
אקראי מהמגירה, מתיישבת ליד שולחנה ובוהה בשפן. היא מוצאת את
העוויתות באף שלו חמודות. כשתמר נכנסת, פטל קמה לסדר ספרים
במדפים, ושפן מעמיד פני קורא להוט. לפעמים הוא משאיר לה פתקים
קטנים בתוך הספרים, מספר לה ששיח הפטל הוא הילד שלהם והוא מטפל
בו.
לפעמים שפן קורא באמת, כי תמר עצרה אותו כבר מספר פעמים
במסדרון ושאלה שאלות על ספרים שראתה שהניח מולו על השולחן
בספריה. הוא קורא לאט, עוצר בסוף כל פסקה לבדוק שפטל עדיין
מסתכלת. היא מתחילה להשאיר לו במקום האהוב עליו ספרים שהיא
רוצה שיקרא, מתחילה להשאיר לו פתקים בתוכם. פתאום הוא מתעניין
במשהו, וקורא פרק שלם בלי הפסקה. פטל נעלבת וקמה לסדר. שפן קם
והולך לשולחנה. הוא פותח את המגירה שלה ושם בתוכה את השקית
הכחולה הקשורה בחוט זהוב, שהוא סוחב כבר שלושה חודשים
בתחתוניו. הוא נסוג בחזרה למקומו, כשפטל חוזרת, פותחת את
המגירה ומוצאת את השקית. האצבעות שלה ממששות את הבד שהיה צמוד
אליו. תמר נכנסת והוא בורח.
היא מרגישה שהגורל הפגיש ביניהם. היא בטוחה שבפעם הראשונה
שיגעו אחד בשני תישרף הספרייה או יפגע ברק בכלא - הם יקבלו
סימן שהם חייבים להיות ביחד. היא זוכרת שפעם היא הרגישה כך עם
עופר, כאילו יש משהו מיסטי בקשר ביניהם, ולכן היא יודעת שיכול
להיות שגם הפעם היא טועה. היא מוצאת את עצמה חושבת עליו כל
הזמן. היא מפסיקה ללכת לאריה. היא צריכה את הזמן הפנוי בשביל
לחשוב על שפן. עם עופר הכל בסדר.



הפתקים שלו, כולם שמורים אצלה. לא רק במגירה, גם בזיכרון.
אוספת פירורי מידע עליו, בטוחה שהיא כבר מכירה אותו. ממיינת
לפי התקופות השונות בחייו: סיפורי ילדות, סיפורים מהתיכון,
צבא, עבודה, כלא. מפזרת וממיינת לפי מצבי רוח: כאן הוא מיואש,
וכאן הוא ציני. בפתק הזה רואים שהוא מאוהב, ובפתק הזה, שהוא מן
התנצלות על הפתק הקודם, היא לא יודעת מה לעשות. אח"כ ממיינת
לפי סדר הכתיבה ומחזירה למגירה. מוזר, בשום פתק לא כתוב איזה
פשע הוא ביצע. יש לה תחושה שאף פעם לא תדע.
גם הפתקים שלה שמורים בזיכרונה, וגם אותם היא ממיינת. שלה
ברורים יותר, נואשים יותר. הוא נזהר, הוא יודע שהיא יכולה פשוט
לקום וללכת. היא יודעת שהוא לא יכול ללכת לשום מקום. לפעמים
היא שואלת את עצמה מה, בעצם, היא כל כך אוהבת בו. לבחורה כמו
פטל, השיטה הכי קלה ליצור קשר עם אנשים היא לתת להם להשתמש
בגוף שלה. כבר מזמן לא אכפת לה, היא למדה להתנתק ממנו כרצונה
כבר כשהייתה ילדה, ורצתה לחזור לישון טוב בלילה ולחלום על
חד-קרן וסוס פוני. היא כבר אישה נשואה, ומשתדלת לא להשתמש
בשיטה הזו יותר. מזל שיש להם הרבה כסף. כסף קונה גם נשים. אבל
הרגלים ישנים קשה לשנות, ופטל מוצאת את עצמה מחפשת אנשים
שיעריצו את הגוף שלה, כמו איש שעבד כל חייו ולפתע יצא לגמלאות,
וזקוק לאנשים שיזדקקו לו. אריה לא מבין את זה, כי הוא אף פעם
לא היה אישה נערצת. פטל לא מבינה את זה, כי היא לא רוצה להתערב
לאריה בעבודה. עופר לא מבין את זה כי הוא לא רוצה להיות נשוי
לזונה. רק שפן מריח את זה, ומגיע לספריה כל יום.



בוקר אחד היא מתעוררת במיטה שלה ושל עופר. השמש חודרת מהחלון
ומאירה את החדר. ריח של לחם טרי, חביתה וקפה מגיע מהמטבח. ציוץ
ציפורים, מצעי סאטן יקרים, אבל משהו לא בסדר. יום שבת. היא
מרגישה כלואה מחוץ לכלא. החומות שלו סוגרות עליה, היא לא בטוחה
איפה בדיוק הצד הפנימי שלהן ואיפה החיצוני. היא פורשת את כף
ידה על זכוכית החלון החמה, ואז פותחת את החלון ובודקת את הצד
השני. חם באותה מידה. היא פותחת את דלת הארון ומתיישבת בתוכו,
בין המעילים. כשעופר נכנס לחדר, הוא מוצא אותה יושבת בוכה,
סגורה בתוך הארון, מקנחת את אפה בחליפת הסקי שלו. יש לך טלפון,
הוא אומר לה. זה גבר.
הוא נשאר לשבת על המיטה בזמן שהיא מדברת עם שפן, שוכב על הגב
ומסתכל על התקרה עם הידיים מתחת לראש. היא מנסה לדבר בטבעיות,
שונאת אותו על שהוא הורס לה את ההתרגשות שבשיחת הטלפון הראשונה
שלה עם שפן. היא קמה ופותחת את החלון, אך קולה לא נבלע בתוך
ציוץ הציפורים. יתכן שהיא יכולה לעוף, אך עכשיו לא הזמן לנסות.
היא מרגישה שהיא מעליבה את שפן בתשובות הקצרות החטופות שלה.
עופר מסתכל עליה, לפני מספר דקות היא בכתה בארון ועכשיו היא
מחייכת לגבר אחר בטלפון. הוא שונא אותה. אולי הוא ירצח אותה,
הוא חושב, אף אחד לא יחשוד שזה הוא. אולי הוא ימות פתאום
בתאונה ותהיה לי הזדמנות להתחיל מחדש, היא חושבת לעצמה
ומזדעזעת. שפן תוהה אם הוא התקשר בזמן לא מתאים. "לא, זה
בסדר", היא אומרת ורוצה להגיד שכל זמן מתאים.
בסוף השיחה העלובה היא יוצאת, סוף סוף, מהחדר. בולעת קצת
מארוחת הבוקר של עופר, חושבת על שפן במקלחת. כשהיא יוצאת
מהמקלחת היא רואה את עופר יושב וקורא עיתון. היא מרחמת עליו כל
כך... היא מתיישבת לידו ומציעה שיעשו ילד.



שפן יודע מה יקרה בסוף: הוא ישתחרר, עוד שבע שנים, מהכלא. הוא
ילך לכתובתה שהיא תרשום לו על פתק בספריה, כמה ימים קודם. הוא
יעקוב אחריה כמה ימים, יראה אותה מטיילת עם הילדה שלה, יראה
אותה נוסעת לחברות שלה ולפסיכולוג שלה ולקניות שלה. כשהיא לא
תהיה בבית, הוא יגנוב זוג תחתונים שלה מחבל הכביסה, אם יהיה לו
אומץ. אם היא תתעקש, הם יפגשו כמה פעמים בביתה, כשעופר לא יהיה
בבית והילדה תהיה בגן. הוא ישכב איתה והיא תגיד שהיא אוהבת
אותו. גם עכשיו היא אומרת שהיא אוהבת אותו. הוא היה רוצה שהיא
תהיה שלו, אבל אומר לה שלא תעזוב את עופר.



פטל יודעת שבעוד כמה שנים, אולי שבע, היא ועופר יתגרשו. עד אז
כבר ודאי יהיה לה ילד, ושפן יספר לו סיפורים לפני השינה.
לפעמים שפן יישאר לישון, לאט לאט הכל יהפוך לשגרה. היא לא תספר
להוריה שהוא היה אנס ושהכירה אותו בכלא, כמובן. החלק הזה בעברו
חייב להימחק. היא תלמד אותו איך לאהוב באמת, הוא לא יצטרך יותר
לאנוס. הוא יהיה זקוק לה. הוא כבר עכשיו זקוק לה, היא יודעת
וזה נעים לה, למרות שקצת מפריע לה שהוא לא עונה כשהיא אומרת
שהיא אוהבת אותו. היא מחבקת את עופר בלילה ומדמיינת את גבו של
שפן.



אלא שפתאום, יום אחד, תמר נעלמת. כלבי הגישוש מוצאים את גופתה
המבותרת לעשרה נתחים בתוך שיח הפטל של שפן. שפן אנס אותה ורצח,
מסתבר במהרה. פטל מתפטרת וחוזרת הביתה חיוורת ושותקת. "אולי
יותר טוב שלא אעבוד, אשאר קצת בבית", היא אומרת לעופר, "לא
נורא, הרי יש לנו כסף".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חמודים לא
מזיינים


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/7/07 22:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יעלי אזולאי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה