לא, זה לא קורה לי! אני לא מאמינה ששוב פספסתי את האוטובוס!
התיישבתי על הספסל הירוק בתחנה. הייתי זקוקה למנוחה, אחרי
שרצתי כמו מטורפת אחרי האוטובוס, בידיעה שהאוטובוס הבא לבאר
שבע אמור להגיע עוד הרבה זמן. התיישבתי על הספסל הירוק בתחנת
האוטובוס והתחלתי לעשות מה שבערך כל אחד שמחכה המון זמן בתחנת
אוטובוס עושה - לקרוא מודעות. מצאתי לפחות חמש מודעות על דירות
למכירה בתל אביב, שנראה לי שאמא תשמח לבדוק. היא ואבא מתכננים
כבר מאז שהייתי בכיתה ט' לעבור לתל אביב, בטענה ש"פה כמעט ואין
לך ולאחים שלך מה לחפש. זו עיר קטנה עם מעט מאוד מה להציע. בתל
אביב תעשי חיים ותוכלי אפילו ללמוד לגלוש כמו שרצית אז,
זוכרת?" אבל דודה שילה ניסתה לשכנע את אמא לעבור לגור קרוב
אליה, בבאר שבע. היא אפילו מצאה לנו בית קטן ונחמד ודרשה שנבוא
לביקור ונבדוק את המקום. אמא הסכימה לבדוק את הבית. ברור לי
שבסופו של דבר נעבור לתל אביב...
אנחה כבדה קטעה את רצף המחשבות שלי. אדם זקן, מקומט מאוד עם
מקל הליכה הופיע מולי והתקדם אל הספסל. פיניתי לו מקום. הוא
החזיק את גבו הרזה ביד אחת וביד השנייה, הרועדת, הוא נשען על
מקלו, וכך התיישב, תוך כדי השמעת "אוך" ארוך של אנשים זקנים עם
כאבי גב.
הוא הביט בי מעבר למשקפיו העבות וגיחך לעצמו. "כן, הנוער של
היום זה לא מה שהיה פעם..." והוא גירד מאחורי אוזנו הבולטת.
"הגידי לי, עלמה צעירה - מתי אמור להגיע האוטובוס הבא לכפר
סבא?"
הסמקתי מעט לשמוע אדם מדבר ככה והתאפקתי שלא לצחוק. "אה... אני
חושבת שבעוד עשר דקות בערך. אבל לפעמים האוטובוס מאחר, אז אולי
יותר. בעצם - אין לי מושג..." התבלבלתי לגמרי כשהוא תקע בי
עיניים בולטות וחייך חיוך של שיניים תותבות.
"זה לא בסדר, האוטובוסים של ימינו. תמיד מאחרים. כאשר אני
הייתי בגילך, היינו הולכים ברגל! בושה וחרפה. הנה, עכשיו אני
מאחר לשחק ברידג' עם חבריי הטובים. הגידי נא לי, את יודעת בכלל
מה זה ברידג'?!" החיוך שלו קצת ערמומי.
"זה איזה סוג של משחק קלפים, לא?" עניתי לו.
הוא הרים גבה וקרץ. "נהדר שהנוער בימינו יודע מה זה. טוב, נו -
לא נורא", הוא הוציא פלאפון, מהסוג שכבר לא מייצרים ושאל - "את
בוודאי יודעת איך מפעילים את הקופסה הזו, לא? הנכד שלי אמר לי
שיש פה משחק קלפים כלשהו".
חייכתי, עכשיו בלי להתבייש. "את הסוג הזה כל אחד יודע להפעיל".
לקחתי ממנו את המכשיר והראיתי לו איך משחקים. אחרי חמש דקות של
משחק "סנייק" הוא השתעמם. "מה, בדבר הזה משחקים?! זה לא טוב,
זה! רוצה את הדבר האמיתי! את רוצה להגיד לי שהנוער של היום,
שבו השקענו כל כך הרבה, מתכנס לתוך עצמו ומשחק בקופסה
אלקטרונית?!"
לא היה לי משהו יותר טוב להגיד. "צודק. אבל לי דווקא אין
פלאפון".
"מה, למה אין לך טלפון פלאי? את מסוג האנשים שמסוגלים לדבר עם
אנשים פנים אל פנים? כל הכבוד!"
חייכתי. "כן. זה, וגם אין תקציב".
"אוי, לא חשוב". הוא הניח את הפלאפון בכיס. "ולאן פנייך
מועדות?"
צחקתי. "לבאר שבע. לראות דירה".
"למה? זה סוג הבילוי של הנוער? לראות דירות? בילוי משונה.
כשאני הייתי בגילך היינו יוצאים לטיולים, משחקים בכדור, מעשנים
ביחד - אבל לראות דירות, זה לא עשינו. משעמם, לדעתי". הוא
גיחך.
"למעשה, ההורים שלי רוצים לעבור דירה לתל אביב". אמרתי לו.
"אם לתל אביב, אז למה את נוסעת לבאר שבע? ארבעים ושתיים מעלות
יש שם, את יודעת?"
"כי דודה של אמא שלי רצתה שנראה את הבית ונבקר אותה שם".
"ואיך היא, הדודה? נאה?" הוא התעניין.
"נדמה לי שכן, אבל היא נשואה. לארכיטקט".
"אולי תשאלי אותה ואת הארכיטקט אם הם מעוניינים לשחק ברידג'
בכפר סבא, הא? שיהיה לי עם מי לשחק". הקול שלו קצת רעד.
"למה? חשבתי שאמרת שתשחק עם החברים שלך, לא?"
הוא הוריד את המשקפיים וניגב אותם בחולצתו. הן היו רטובות.
"אני לא באמת נוסע לשחק ברידג' עם החברים שלי. שיקרתי לך. אני
מתנצל. גם זקנים יכולים לשקר". הוא החזיר את המשקפיים לאפו. הן
נרטבו מדמעות. הוא הוציא כובע שחור מקופל מכיסו ושיחק בו בידו.
"אני נוסע להלוויה. החברים שלי יהיו שם... כן..." הוא יישר את
הכובע וחבש אותו. "מתים".
האוטובוס הגיע. הוא קם באנחה, נשען על המקל. עזרתי לו לעלות.
לפני שירדתי מהאוטובוס, הוא חייך אלי חיוך עצוב, ואמר "טוב, אז
אולי שיניתי קצת את דעתי על הנוער של היום".