לא נותנת לעצמי להיות פה, לא איתכם.
בהנף יד, אחזור להרגיש כמו קודם, כמו אז.
חולשה... בדידות... ניכור שכזה.
מילה כבדה לתחושה כבדה.
ובכל הזמן הזה, בו אני לא פה, לא איתכם, מנסה להבין עם עצמי,
ככה ביני לביני, איפה בכלל אני?
לפעמים לבד, בטבע, בטוב הזה...
באושר הפנימי, הפשוט, הבתולי שלי.
מרגישה את עצמי, הכי אני שאפשר.
וברגעים אחרים, של צורך בחברה, בחום, בקירבה,
לא אתם שתתנו לי אותה.
יש לי אחת כזאת, בכיס הקטן, רחוקה אבל קרובה קרובה.
היא איתי כל הזמן. כמעט...
מחבקת, מנשקת, נוגעת, מלטפת, לוחשת מילים של צמרמורת וחום
מתפשט. אוהבת אותי.
ואני, מחזירה אהבה, באותה המידה, כמעט...
ואחרת, קרובה, אבל רחוקה רחוקה...
לרגעים, מפזרת בי חום, עד כדי שלא אוכל להכיל,
וברגעים אחרים, ארוכים יותר, דועכת בי לאט לאט...
מנסה להיאחז, עד שמשהו בי נצבט.
לא פה ולא שם, לא בשום מקום מסוים.
קצת עם עצמי, קצת עם זו שלי שאוהבת, ועם זו שהייתי כל כך רוצה
שתאהב.
בכל אופן, לא איתכם עכשיו.