אני עיוור צבעים.
קפה - שחור, ביצה - לבן.

נסו פעם לראות את העולם דרך מרבד של צבעים ממש שונה משלכם,
כי איך ילד בגיל 18 מבין בפעם הראשונה שהוא בעצם שונה, שמה
שהוא חשב עד היום היה צבוע בכלל בצבעים שונים,

זה העולם שלי, צבוע לפעמים בצבעים כל כך ברורים שפשוט קשה
להתבלבל, כי גם כשאני עוד מתבלבל, הם עדיין בהירים, צבועים
במרקם של אור שמקרין את אותה כמות אושר שדי מספיקה עכשיו
בשבילי.

כי בפעמים האחרות הכל פשוט צבוע בצבע הכי מוכר לי, שבו אני
לעולם כבר לא אתבלבל, כי פשוט אי אפשר,
אז קפה אני לא ממש שותה, רק הצבע תמיד נשאר אותו שחור בדיוק
כמו זה,
בדיוק כמו אותן פעמים שאותו צבע שוטף הכל במרקם הכל כך חזק שגם
עיניים מוזרות שכאלה שלי, לא מותירות הרב המקום לטעות.

אז איך אפשר פשוט לצבוע לנו את הכל בצבעים,
כי מה שרואים דרך העיניים לפעמים נצבע כל כך ברור פנימה, כי לא
ממש צריך להביט החוצה כדי להרגיש כמה הפעם הצבע הזה נראה כזה
בהיר או לצד ההוא השני של המטבע שצבוע כל כך שחור, כל כך כהה
וחשוך.

כי בכל אחד מאיתנו טמון הצבעי הכי גדול בתולדות האומנות, שלוקח
את מברשת הצבעים והופך אותה לבלתי נראית, כי שם פנימה רק אנחנו
יכולים לראות איך זה צבוע,
אז למה יום אחד אנחנו פשוט בוחרים לצבוע בהיר ולפתע ביום בהיר
אחד זה הופך כהה,
חיים שכאלה שצבענו לאורך השנים, הופכים יום אחד ליצירת האומנות
הכי מופלאה שקיימת, שאפילו עיניים מוזרות כמו שלי בטח עוד
יצליחו לזהות את הצבעים.