שלוש ילדות יפות בשמלות לבנות רוקדות בחוץ בקור אימים.
שלוש ילדות יפות ברגלים יחפות מקפצות בקלילות על יד הפרחים.

מתערבבות עם הטבע, עם הצחוק הפעמוני שמתגלגל לו.
ילדות קטנות, ילדות תמימות, לא תינוקות עוד, לא נערות.

מדלגות יד ביד בעיניים עצומות, חוות את הילדות מן האגדות.

שלוש בנות מלאכיות עזבו את הגינה. הכל נראה אפור.
שלוש נערות הגיעו במקומן, בשמלות פרחוניות, ברגלים יחפות.
עם הפנים לשמיים, עיניים מבריקות, מסתובבות כמו קרוסלה, בידיים
פתוחות.
מרגישים שהן מאוהבות, רואים שהתמימות לא חלפה לה.

נראות מאושרת בלי שום דאגות, חוות את הנעורים,
כמו באגדות...  

שלוש נערות מתוקות ויפות עזבו את הגינה והכל נראה אפור.
שלוש נשים מדהימות ואצילות צעדו בנועם אל הגינה, הגיעו, לא
רקדו אלא ישבו על ספסל.
נשים מרהיבות לבושות באדום, ככה, בעקבים גבוהים בפנים צבועות
באיפור זול, עם מחרוזות פנינים ועגילים, מעשנות, מרכלות על
הבעלים.

שלושת הילדות הקטנות עם הרגלים היחפות במהרה איבדו את ילדותן.

שלושת הנערות המאוהבות במהרה שכחו מה זו תמימות.
הן נשים עכשיו, מבוימות, עם תינוקות ומחויבויות.
הן נשים, לא מהאגדות...
והגינה היא אותה גינה, למרות השנים המתחלפות.