"כריסטיאנה! כריסטיאנה!". די כבר! נמאס לי. החיים החליטו לשים
אותי כמוקד להתעללותם. "שקט!" צעקתי וכיסיתי את אוזניי בידי.
קירבתי את אפי לנייר כדי שאוכל להתרכז אך ורק בכתוב. אך הקולות
באו עמוק מתוך ראשי וסירבו להרפות.
"בואי", הם קראו לי. "בואי הצטרפי לנצח". פתאום הדפים היו על
הרצפה, העט שלי היה שבור והדיו הכתים את שולחן הכתיבה הנאה מעץ
בצבע זהב. אני עשיתי את זה? מדוע אינני מצליחה לשלוט בעצמי.
אני, שפעם הייתי ישרה כסרגל, רציתי ללמוד באוניברסיטה, רציתי
להיות שגרירה במדינה מרוחקת. וכבר בגיל 16 אני שומעת את הקולות
האלו. אותם קולות שקוראים לי למותי.
"כריסטיאנה. לא נאה לך להקשיב לנו?" התחננו הקולות בתוך מוחי,
קולם מתרפס ומעורר חלחלה. "כריסטיאנה?" קול שונה במקצת. "די!"
צרחתי ונעמדתי באחת, מוכנה להכות בישות הבלתי נראית.
"כריסטיאנה!" הפעם הקול חדר עמוק יותר לתוך מוחי; נראה כאילו
הגיע באמצעות הדם לכל חלק מגופי והדהד שם באלפי קולות. "מה אתה
רוצה?" שאלתי בהכנעה, הרי ברור שלא אוכל להיפטר מאותם קולות
מטרידים. כבר שכחתי כיצד הרגשתי לפני שהתחילו, שלא הייתי צריכה
לחשוש להימצאותו של שום קול בראשי מלבד קול מחשבותיי.
"בואי אליי", חזר הקול על המשפט הבלתי משתנה. "לא", אמרתי
בתקיפות שהייתה יותר מתוך אינסטינקט מאשר מתוך מחשבה שתקיפות
תעזור. "מדוע לא?" הקול היה סבלני. מי הם הקולות האלה שינסו
להיות הגיוניים איתי ולחקור אותי מדוע אינני מוכנה למות?
"מכיוון" חשבתי-אמרתי בכעס, "שבני אדם נועדו לחיות יותר
משש-עשרה שנים בודדות". למות בגיל שש-עשרה. איזה גורל אכזר למי
שכיבדה את החיים, לפחות עד עכשיו. "מדוע?" השאלה חזרה על עצמה
וגרמה לעצביי להימתח עד קצה גבול יכולתי. הנה אני, נערה משכילה
ומצליחה, מנהלת שיחה תוך-ראשית עם קול אשר טען לפניי כי הוא
קול החיים והמוות. קולי נשבר כשאמרתי "מה אפשר להספיק במעט כל
כך זמן? אפילו את לימודיי עוד לא סיימתי".
רק דבר אחד מצמרר יותר מקולות אשר מזדחלים בתוך ראשך, והוא
צחוק המהדהד בין דופנות ראשך הדואב בעוד אתה מנסה ככל יכולתך
להיות הגיוני בקשר אליהם. "מה תוכלי להספיק במאה שנה? מה תוכלי
להספיק בכל חייך? אתם היצורים הגשמיים עלובים כל כך." לראשונה
קול החיים בתוך מוחה היה מלגלג. אם זה היה קול החיים, אין פלא
שמחצית מאוכלוסיית העולם סובלת כל כך.
"מחשבות גדולות ליצור כה קטן", לגלג קול החיים האכזרי וחזר
לרבוץ במשכנו בשקט, עמוק בתוך מוחי. אפילו שם עוד שמעתי את הדי
נשימתו, כמו נשיפות בעורפי באפלה. תחושה מצמררת של אי-ודאות
כואבת. המוות היה כה קרוב אליי ואני התנגדתי. האם עליי להרגיש
חזקה? או שמא עליי להרגיש כעכבר המסתתר בתוך חור כדי להתחמק
בציפוריו של חתול אכזרי?
"1...2...3..." התחלתי למלמל כדי להדוף את הקולות ההזויים
מראשי, זה קרה לאמא שלי, אותם קולות, אותן הזיות, גם לה קראו
למוות כשעוד לא הגיע יום הולדתה ה-27, כמוני, רק שאני אמות
צעירה יותר, בלי ילדים וללא בעל.
"העבודה." נאנחתי, עבודה של שבועות נזרקת בגלל הזיות מטופשות
שקוראות למוות, איך אסביר למורה? במילא זה הסוף, מי יודע מתי
נשמתי תחזור לפגוש באמי וקץ לחיי נעוריי יגיע. ולחיי בכלל.
אולי בחיים לא אזכה לטעום את טעם האהבה, לעולם לא אחייך באושר
לנוכח טעמה המתוק של עוגת חתונתי, אומרים שהיא המתוקה מכולן,
לא טעמתי. כנראה לעולם לא אטעם.
זמזום זבוב טרדן הצטרף לקולות של מוחי, עד לאן זה יגיע? הקולות
ההזויים של המוות והחיים הטרידו בלי הפסקה ואליהם הצטרפו
הקולות היומיומיים שחדרו והרגיזו יותר מתמיד.
"כריסטיאנה, לא יפה, אנחנו זבובים?..." צחוק מרושע התגלגל בכל
החדר, כל הד נשמע חזק יותר ויותר. "מי אתה?!". אין תשובה. חדרי
שב להיות כחדר גופות. שקט. ורק זמזום הזבוב ממלא תא חלל האוויר
בטורדניות.
"כריסטיאנה, הגיע מישהו בשבילך." המחשבה הראשונה שעלתה במוחי -
פסיכולוג. מאז התחלת אותם קולות, אותן הזיות ואותן תמונות
מחרידות, אבא, שנשאר לטפל בי ובאחותי, החליט שהתנהגותי מדאיגה
לטעמו, ולכן איים עליי בעזרה מקצועית. אבל אף אחד לא יבין. אף
אחד לא יבין למה אני אט אט נושרת מהלימודים ומחליטה ליהנות
מהדברים הקטנים והפשוטים שנראים לבורים אלה כה יום-יומיים.
"לאן את הולכת?..." אותו קול חזר למעמקי מוחי, פיצח את כל
חולשותיי והשתמש בהן. "איפה אימא?..." עוד צחוק. הרשע
האולמטיבי עמד בפני עיניי, ועמוק בתוך מוחי, מסרב לצאת. "את
מוכנה? נדמה שלא." תחושת עייפות הכבידה על עיניי, וגופי נזרק
לעבר סוף מדרגות החדר, כמו עיניי גם גופי הכביד ואיבד שליטה,
אחיזתי המושלמת באיברי החיצוניים נופלת ותמה ברגע קטן אחד.
הסנטר היה בראש, נפל ראשון ויחד איתו כולם. ואני שוקעת בתוך
מציאות מדומה, רק שחורה יותר, אפלה יותר, נדמה שאין לה סוף.
"חשבת שיעזרו לך? טעית!" בתוך אפלה שחורה אני מהלכת, לסרוק את
מקומי החדש, להיות בטוחה שאני מסוגלת עדיין לצעוד גם אם אני
הגשמית נפלה במציאות ואני סגורה בתוך אפלה אין-סופית שכנראה
בתוכי.
"חשבתי שיהיו כאן איברים!" אין תשובה. כשניסיתי לדבר עם הקול
האין-סופי, הנורא, הוא נעלם, והשאיר את מילותיי לגווע באפלה
החודרת. מבחוץ, אין תשובה, הכול שחור, כאן. הם, שם, מנסים
לעורר אותי בעזרת מים קרים, כך לפחות נדמה לי.
"חשבת שמישהו יעזור? הקץ לחייך יבוא", הוא המשיך להזהיר, "רק
נדמה לך שזה הגרוע מכל, רק התעלפת. את תחזרי, וכשתחזרי, בבוא
העת, הקץ לחייך יבוא גם הוא."
הפחד התחיל לעטוף אותי, זאת לא הייתה רק תחושה מעמיקה; זה היה
גם צבע, צבע שחור, אפל כמו ראשי, מטפס אליי, רגליו הקרות
והדקיקות כמו עכביש נוטף ארס המעלה גופיף וממשיך להפחיד. "לבן
ושחור. כמה יפה!" לגלג אותו קול, שעדיין חוזר ונכנס למוחי בכל
עת שאינני מוכנה.
"אולי אתה מפחד? ומסרב להיראות?" הפחד נכנס, בכל מילה עם רעד
שונה, עם כאב חסר גבול, חסר סוף. "הילדה קיבלה אומץ? כשתראי
אותי, סוף ימייך יגיע, מותך כואב יהיה. כשתמונה אחרונה בראשך
היא אני, ולא חייך המתוקים להפליא". "ושמך, קול? גם הוא פחד
אין-סופי עם תמונה מעוותת בתוך ראשי?" שתיקה, מגן הערפל של
הפחד החליק ממני כמו מים קרים.
"הלו?!" שתיקה, "ובאיזה שם תכני את חייך? זה הוא שמי, ועליו
אין ערעור". "לפחות מותי יהיה כשאני נושאת שם המאפיין ומציין
אותי, ואתה תמשיך להיות טפיל הקורא לעצמו בכמה שמות שונים שלכל
אחד משמעות אחרת, בלי משמעות אחת." כשאמות, עדיין לא בת 17,
אמות בעודי נושאת שם, ולי לא יהיה תואר ולא אסיים את לימודיי,
אך כולם יזכרו את הילדה המטורפת שמתה בפתאומיות, וישאו את שמי
כתעלומה אין סופית, כריסטיאנה.
"שתקת?!" כנראה שכן, כנראה שהערה הקטנה שלי פגעה במקום הרגיש
שלו, ושהפעם אני מצאתי את חולשותיו. "החיים הם חומה בלתי
נשברת", ענה כתגובה למחשבותיו. מדוע אינני מצליחה למצוא את
האור הזעיר שמאחורי החושך? הלא אמרו לי תמיד שגם בחושך המוחלט
ביותר תמיד נמצא קצה אור?
"הא!" לגלג הקול, "תקווה חסרת בסיס של בני אדם. שטויות שהמציאו
כדי שלא לשקוע בייאוש". איזו מחשבה מטרידה, לחשוב שאין תקווה
בעולם. פניתי לענות לו על כך אבל לפתע עיניי כמו נפתחו בצורה
לא רצונית וחשפו אותי לסנוור עז של אור.
שכבתי במיטה והבטתי על התקרה, הרהרתי בדבר היחיד שנותר לי
להרהר בו - החיים. האם לפני המוות כל תובנות החיים נגלות לפני
האדם, כדי שכאשר ימות יוכל לפחות להחזיק בידיעה שלפני שמת הוא
היה החכם שבחיים? קשה המחשבה שבכל יום מתים מיליוני אנשים,
ובכל יום נולדים אנשים חדשים שגם הם בסופו של דבר ימותו. איזה
גלגל אכזרי, עכשיו אני מבינה למה אמרו לי שחיי האדם קצרים.
אני חושבת על זבובי בית, שאורך חייהם מרגע הפיכתם לזבובים הוא
יום אחד בלבד. הייתכן שבשבילם זה נדמה כמו נצח, וכאשר הם מתים
הם מרגישים שאכן הגיע זמנם? לעולם לא אדע, אולי רק אם אוכל,
ליום אחד, להפוך לזבוב. ואולי זבובים מייצגים את החיים כפי שהם
- אם בשעת הזריחה היית מלא חיים יותר, עד השקיעה אתה יכול
להיות מת. מת כמו זבוב בכף ידו החונקת של האדם. האדם הוא
רוצח.
"חיים", לחשתי, כאילו העובדה שאני מסוגלת לבטא מילה זאת מחדירה
בי כוח. "האם אתה אמיתי?" שאלתי את הקול, בחושבי שאולי זהו רק
הטירוף כפי שהוא מצטייר במוחי. "אמיתי כמו החיים עצמם", עונה
לי הקול, וקולו נוטף ציניות אכזרית. "לא הערכתי אותך כראוי",
לחשתי לו. אם נגזר עליי לנהל שיחות טירוף עם החיים לפחות אומר
להם מה שבלבי, לפני שלב זה יפסיק לפעום בלהט. "תמיד היית עוד
דבר קיים, עוד דבר יום-יומי שאין להתייחס אליו יותר מאשר לכל
דבר יום-יומי אחר. טעיתי." עצמתי את עיניי וניסיתי לחפש את
החיים שבי. כל מה שמצאתי הוא דמות כסופה ומעוותת.
"כולם טועים. אך הרי דבר חכם אחד שאמר מינך - אתה לא יודע
להעריך את החיים עד שהם חומקים מבין אצבעותיך." נשמע כאילו
החיים עצמם מתנצלים לפניי על עצם קיומם. ואולי זאת הייתה הבעיה
שלה, לא ידעתי להעריך את החיים וכעת הם יעזבו אותי ויתנו לי
למות. כמו כלבה.
"כי זה מה שבני האדם מתיימרים להיות - כלבים", אמר הקול כמעט
בכעס וחזר לשכון במעמקי תודעתי.

זה לא לגמרי גמור... אבל זה מה יש בינתיים.