זה היה יום רגיל למדי, עיני הירוקות זעקו מייאוש, כמעט נעצמו.
הנחתי ראשי על ספר המתמטיקה שהיה פתוח על השולחן מלא במשוואות
ונעלמים...
כ"כ התגעגעתי אליך, ובעצם מה חדש?!
אין יום שאני לא חושבת עליך ובאותו היום חשבתי עליך יותר
מהרגיל, כאילו הרגשתי שמשהו עמוד לקרות.
הפלאפון שצילצל העיר אותו מחלומותי בהקיץ, זה היית אתה.
אני לא אשקר, התפלאתי!
אתה אף פעם לא מתקשר אלי, הפעם האחרונה שהתקשרת היה ממש מזמן,
כמעט שנה.
זה לא שלא היינו בקשר, היינו, אבל שאתה תתקשר...
האמת שדי נבהלתי,
דיברת בתקיפות, היית נשמע קצת מוזר, שאלת אם זה בסדר שניפגש.
צבטתי את עצמי לוודא שאני לא חולמת, והאמת שבכלל לא רציתי.
לראות אותך שוב, להכאיב לעצמי מחדש...
אבל זה היה גדול ממני, והסכמתי כמובן.
בלי שהסכמת להסביר מדוע.

זה היה הערב המושלם בחיים שלי, כמעט עד הסוף.
בהתחלה הלכנו לאכול, למסעדה איכותית, עם נוף לים, כזאת שאפילו
המלצר חשב שאנחנו זוג.
אח"כ ירדנו לים, וכמעט נחנקתי מרוב צחוק, היה כ"כ כיף.
דיברנו על הכל, שעות ארוכות, החלפנו חוויות...
בכלל לא שמתי לב שהזמן עובר, עד שנהיה לי ממש קר,
אתה שהבחנת בכך, באלגנטיות הושטת לי את הז'קט שלך.
(לא כמו אז שנפגשנו בפעם הראשונה ואתה התכרבלת לתומך בדובון
שלך למרות שקפאתי)
הרגשתי כמו בסרט, סרט טוב.

ופתאום, באמצע שיחה חשובה על מהות החיים, אבא שלך טילפן, שאל
אותך משהו על בגדים ומזוודה,
ואני לא הבנתי, אך לא ייחסתי לזה חשיבות.
מאותו הרגע התנהגת מוזר, אמרת שאתה צריך לספר לי משהו, והשתרר
שקט מביך.
שלא יכולתי יותר אמרתי שאם לא תגיד לי מה קרה אני הולכת, כי
נמאס לי לחכות (ולמות מסקרנות)
אז אחרי כמה שיעולים וכיחכוחים בגרון אמרת "אני טס".
לא הבנתי מה אתה רוצה, עוד מעט חופש, אולי גם אני אטוס לחו"ל,
איפה הפואנטה?!
כשראית את סימני השאלה שהתרוצצו בעיני, הוספת שאתה טס לחו"ל
לשליחות, לכמה שנים.
חטפתי את שוק חיי, קמתי, ניערתי את החול שדבק לבגדיי והתחלתי
לרוץ, אל הלא נודע, העיקר לרוץ.
לברוח מהמציאות.
קראת אחרי ורצת עד שנפלתי וכוחותי לא עמדו לי עוד.
החול הרך התערבב לי עם הדמעות,
ולא הבנתי, עדיין לא הצלחתי להבין.
ניסת להסביר, אמרת שרק שם אח שלך יוכל לקבל טיפול רפואי טוב
יותר למחלה שלו, סרטן.
ויש סיכוי לאבא שלך למצוא שם עבודה.
סיפרת שהתנגדת וכעסת אך ההורים שלך בשלם, אמרת שניסית אפילו
שביתת רעב, אבל כלום לא עזר.
ואתה נוסע, לא יודע לכמה זמן.
וכל הזמן הזה שדיברת הבטתי לתוך עיניך, נשאבתי לתוך הניצוץ
שבער בהם.
ולא ידעתי מה להגיד, לא יכולתי.
יכולתי רק לבכות.

הבנתי שזה הסוף, הפעם באמת.
למרות שהסוף ביננו כבר היה מזמן, וכבר לא הינו בקשר
והאמת, שאני כבר בכלל לא בטוחה מה אני מרגישה אליך.
בכל זאת, יש הבדל בין לגור כמה רחובות לידי, שאני יודעת שאתה
שם.
לבין להיות בקצה השני של העולם, רחוק מהעין קרוב ללב.

לבסוף אחרי בכי, של שנינו, כן, גם אתה בכית, ושברת לי את
המיתוס שגברים לא בוכים.
קמנו ונתנו ידיים, עברנו על כל מה ששמרנו אפילו אז כשהיינו
בקשר,
הרגשתי איך הקדושה העוטפת אותנו מתעצמת, אט אט.
ואז החזרנו כל אחד ידו לכיסו, הרגשנו שדי.
רק רצינו לסגור מעגל.
נזכרתי בפעם הראשונה שהכרנו כשתפסת לי את היד, כשכמעט נפלתי
מהסירה,
גם אז זה היה בים.

פסענו חזרה, טיפסנו במדרגות, שלב אחרי שלב, חייבים לחזור.
ליוות אותי הביתה ובכניסה לחשת לי שאתה אוהב אותי,
למרות שהיתי בטוחה שהפסקת כבר מזמן.
תוך כדי דמעות מלמלתי שיהיו לך חיים מושלמים, וניסיתי לחייך
ללא הצלחה.
אמרת שאולי עוד ניפגש, וחשבתי שאולי גם לא.
הלכת, הפנית פעם אחת בלבד מבטך לאחור, לרגע מבטינו התלכדו ושוב
נפרדו, לתמיד.

נכנסתי לחדרי, מקווה לטוב,
התיישבתי מול ספר המתמטיקה שנשאר פתוח, וחשבתי עליך,
הנעלם שלי.