שי,

נכון שבחיים לא הכרת אותי, וגם לא תכירי אותי, ואני לא אותך.
וסביר להניח
שאם היית עוברת לידי בבית ספר, לא היית יודעת שבמשך שנה שלמה,
אולי יותר, נסענו כל בוקר באותו אוטובוס, לאותו בית ספר.

את בטח יושבת שם למעלה, קוראת את מה שאני כותבת, ולוחשת לעצמך:

"מה הקרצייה הזו רוצה?! מה היא מתאבלת עליי בכל?? היא אפילו לא
מכירה אותי!"

אבל את טועה.
כלומר,
את צודקת
אנחנו לא מכירות, ובחיים גם לא נכיר.
אבל אני כן עצובה.

אני עצובה בשבילך, שזה היה המוצא האחרון שלך, שלא יכולת לחשוב
על כלום, וזה נראה לך הפתרון הכי טוב. קשה לי בכלל לעכל את זה,
שהיה לך כל כך רע, וכל כל קשה, שזה היה הדבר שהיה נכון בשבילך
לעשות.
לפני שהפסקת לראות ולחוות חצי ממה שהיית צריכה...

אני עצובה בשביל ההורים שלך.
ואני אפילו לא צריכה להסביר את עצמי!!
את הרגת אותם, את נפשם, ואת החיים שלהם, שהם הכירו עד עכשיו.
אני מצטערת אם המילים קשות, או אם הן פוגעות בך. ובטח, את
יושבת שם, וחושבת שאני הבנאדם הכי רע על גבי כדור הארץ.
כלומר, איך אני יכולה לכתוב דבר כזה?!
אני יודעת, שכשבנאדם נפטר, צריך לכבד אותו.
זה נכון
אבל שי, תסלחי לי, אבל זה מה שעשית להם.
אני יודעת שזאת לא הייתה הכוונה שלך, אבל זה מה שעשית.
וסליחה שאני כותבת לך את זה.

אני עצובה בשביל החברים שלך.. שאהבו אותך כל כך. ותסמכי עליי,
הם אהבו.
כשאני ועדי (<-החלפתי את השם הזה) שמענו על מה שקרה לך, היא
ישר אמרה: "ג'ני (החלפתי), בואי איתי מהר לחפש את אורנה! (השם
המוחלף של אחותה הגדולה), זאת חברה טובה שלה!!"
כשמצאנו את אורנה, היא ישבה על המדרגות שליד הספריה, כולה
רועדת והיסטרית.
עדי רצתה לחבק אותה, אבל היא הייתה היסטרית מידי כדי לשים לב.
היא אמרה משהו כמו: "אני מצלצלת לשי, ותראי שהיא תענה לי,
ותגיד לכולם שזה שקר !!".
והיא צלצלה
אבל את- לא ענית
את ישבת שם למעלה, וצפית על מה שקורה.
מסתכלת על כולנו
ורק אלוהים יודע מה את חושבת..

ואחרונים חביבים, אני עצוובה בשבילינו. האנשים שלא הספיקו
להכיר אותך.
עכשיו, כשאני כותבת את זה, אני מרגישה צבועה.
כי לא הכרתי אותך, ואם היית בחיים עדיין, סביא להניח שלעולם לא
היינו מכירות.
אבל עכשיו, כשאת לא כאן, אני מרגישה שאנחנו קרובות. נכון
שאנחנו לא, ובחיים לא נהייה, לפחות לא מצידך, אבל אני כאן.
ואני זוכרת אותך, ולעולם אזכור.
לכן, החלטתי שאני אכתוב לך.
איך לי, כאן, בין החיים...
ואולי, שם מלמעלה, את באמת תקראי את זה.
אני מקווה שכן
ואם יהיו לי מספיק מכתבים, אולי אני אוכל להוציא את הספר לאור
או משהו..
לדעתי, זה יהיה הדבר הכי יפה.
ואולי,
זה ישמח את ההורים שלך, ואולי הם ישנאו אותי.
לא יודעת...
מקווה שלא...

ואולי, את צופה בי מלמעלה עכשיו, ומחייכת, או אולי את מגחכת?
כי אני טיפשה ופתאטית.

מקווה שלא.

שלך לנצח,

ג'ני