דנה לא ענתה לי כשהתקשרתי, לקח לי שישה עשר צילצולים להבין שאי
אפשר ממש להשיג קליטה בגובה כזה.

בזמן שיש בעיה רצינית, מסכות החמצן יפלו ככה, על הפנים שמים
אותן ככה, וככה נרגעים, וככה לא שמים לב.

הבנתי שאני בכלל לא צריך ללכת לשירותים כשהייתי כבר בחצי הדרך
לשם, המשכתי בכל זאת... נכנסתי לתא הכחול, הורדתי את המכסה
והתיישבתי עליו. חשבתי על דנה ועל גבעות חוליות, ועל איך שכל
זה יכול להעלם ממני בכיס אוויר אחד קטן. חשבתי ככה, עם רגליי
צמודות אחת לשניה וידי השמאלית משמשת משענת לראשי עם כל המטען
הרגשי שלו, עד שמישהו נקש בדלת. אמרתי שאני עסוק, ואחרי כמה
שניות עשיתי קולות מאמץ. מעניין אם כל החרא פשוט מתאסף בחלק
מסויים במטוס ואז כשיורדים ממנו פשוט מורידים את הזוהמה הזאת
לביוב... או ששוכחים אותה שם. או ששורפים.

כשחזרתי למקום לא הייתי בטוח אם נעלתי את הדלת של הבית או לא,
והייתי ממש חייב לחזור לוודא שהיא נעולה עד הסוף, ואני כבר חצי
שעה באוויר.

תן לי בכיס אוויר.
תן לי.