-"איזה יום היום?"
-"יום שני".
-"מה????"
-"שני!"
-"מהה??"
-"שני!!!!" אני צועקת לה תוך סימון בינלאומי בפנטומימה
עילגת וממשיכה ללכת.
חיי לא יהיו חיים אם כאשר אלך בדרכי לחוג ציור, לא תעצור אותי
הזקנה ותשאל איזה יום היום.
סצנה זו חוזרת כמו דה זה וו בכל פעם שאני עוברת באותו רחוב,
באותו יום בשבוע. כוחו של הרגל שעם הזמן הפך למסורת.
ניסיונות שהיו לי להעמיק איתה את הקשר לא עלו יפה, שכן באוזני
השכנים הצרחות שלי לזקנה החירשת היוו מטרד. ולכן בעודי הולכת
במרחק כמה מטרים מזר עובר אורח, הנשאל כמובן את אותה השאלה גם
כן בדבר היום בשבוע ועונה גם עונה - החלטתי לגוון.
כאשר הגיע תורי לענות על שאלת מליון הדולר, השתהיתי לרגע ובלי
בושה עניתי: "יום רביעי, היום יום רביעי!" ההפתעה ניכרה על
פניה המקומטות, ואילו אני המשכתי בדרכי אל מחוז חפצי.
לא עבר שבוע ואני שוב חוזרת על עקבותיי בדרכי לחוג ציור,
מתקרבת אל גדר ביתה ומבחינה בה מדדה במהירות שאינה אופיינית לה
אל עבר השער. אני מחכה כהרגלי לשאלת השאלות, לאותו טקסט קבוע,
אך במקום זה מכה הזקנה בתימהון ומכריזה:"יום שני!! היום יום
שני!!"
כמובן שזה עורר בי השתוממות וגרם לי להעריך מחדש את זיכרונה
המתעתע, בעיקר בסובבים, אך לא לוותר על הנוהג לעבור שם בימי
שני, בדרכי לחוג הציור. ואכן, בשעה שאני מתקרבת לנקודה
האסטרטגית, הרי היא ביתה של הזקנה, אני רואה אותה מנופפת לי
בזרועותיה, אני ממשיכה להביט בתמיהה, והיא, ללא התמהמהות,
פותרת בשבילי את התעלומה.
-"רוצה לבוא לישון אצלי?"
-"מה??" הפעם אני אחוזת ההפתעה, אך לפחות שומעת טוב.
-"לישון, בואי לישון אצלי..."
-"מה... לא, אני לא יכולה..."
-"מה?"
-"לא יכולה!!"
-"אה... את לא יכולה?"
-"לא, אני מצטערת, אני צריכה לישון בבית - עם ההורים..."
-"מה???"
-"אני מצטערת, אני לא יכולה..."
-"אה... איזה יום היום?"