שנולד תינוק, הוא נולד חסר דעת - תמים.
הוא אינו יודע דבר... לכן אינו מפחד מדבר... אינו מבין דבר...
אבל הוא שופע סקרנות, סקרנות שמובילה אותו למעשים שמובילים
אותו למסקנות שמובילות לפחדים ולידע... ולבסוף באיזשהו גיל
מסויים הסקרנות מובילה לסוף התמימות. הסקרנות הרגה את
התמימות!
כל אדם מגיע לשלב זה בחיים בזמן שונה... ובדרך כלל כתוצאה
מכלום, הוא פשוט מתעורר בוקר אחד, ומגלה שהתמימות ברחה מהחלון,
ומגלה כי השקפתו שונה ולעיתים תכופות הוא ניגש למראה ...
מתבונן... ותוהה לעצמו  "מראה מראה שעל הקיר... מי זה הטיפש
הזה? הוא הכי טיפש בעיר?", יש כאלו שיקראו לשלב זה בחיים במילה
הגסה מכל... התבגרות... אני ממש לא אוהב את הקרטריון -
"התבגרות" מי אתם שתשפטו אדם אם הוא בוגר (זאת אומרת מבחינת
החברה זה אם הוא: אחראי, מבדיל בין טוב לרע, וכו) , חוץ מהירח
והשמש! אף אחד לא בוגר... אדם לא חיי מספיק בשביל לקרות אותו
בוגר, אני אפילו הייתי מוציא את זה מהלקסיקון... מהמילון...
וכל דבר שמכיל מילים.

אז התמימות מסתיימת... מתי? גיל 16? 17? 27?
כל אדם מקבל את ה'כאפה' שלו בזמן שלו... יש אדם שזה קורה לו
בגיל 10... ויש אדם שזה קורה לו בגיל 100 ויש גם את אלו, כן...
שהם בשמיים - ועדיין בשפע של תמימות.

אני לא אומר שלאבד את התמימות זה טוב (כמו לדוגמא לאבד את
הבתולין) אני רק טוען כי יש שלב כזה בחיים שרובנו עוברים,
שכאילו אם הייתי מחלק את החיים שלי אך ורק לשתיי תקופות... זה
היה התקופה שלפניי ה'כאפה' והתקופה שאחריי ה'כאפה'.
לאחר שאדם מאבד את תמימותו הוא הרבה פעמים מנסה לחזור אחורה
ל"תמימות" המופלאה ההיא ששכנה איתו פעם... איך בעיקר? בתור דור
כזה שאוהב קיצוריי דרך... סמים,
הרבה מהסמים פשוט עושים אותך לכמה שעות בר תמימות...
אוכל - בצורה כזאת שנראה שניסיתה ליצור קולאז' של מעדנים על
עצמך. המחשבות - מובילות לחדרים של פנטזיות שבאולם המציאות אין
להן ממש מקום.

אז כן... תחשבו על זה... תודו בזה... רובנו עוברים את עידן
התמימות מתיישהו לאורך חיינו... ולאחר מכן פשוט שוקעים
בהתמכרויות ונסיונות קלושים לחזור, או לשכוח.