21.5.06

היא שכבה על הספסל, ארבעה מושבי עץ מחוברים בזרועות מתכת
שהופכים אותם ליחידה אחת, אספו אותה אליהם, כמו אם המערסלת את
עוללה בידיה.
סליה המלאים מונחים לצידה על הארץ, ושכיבתה המכורבלת העידה על
הקור שעוטף אותה.
ארובות עיניה עצומות ובעפעפיה השלווים לא ניכר אף לא רפרוף קל
שבקלים ולכן לא הותירו מקום לספק בלבי, שקועה היתה בשינה
עמוקה.
שאלות רבות התרוצצו בראשי, מתי היא הגיעה לכאן? האם שכבה כך כל
הלילה? ואולי זו דרכה להפעיל לחץ על עובדות לשכת הרווחה, ולכן
רק מקדימה את בואן בבוקר במטרה לעורר את רחמיהן... לאחרונה
פוגשת בה מדי בוקר במבואה למשרדי, בקומה הראשונה. שרועה על
הספסל בהתרסה מול העובדות הסוציאליות המגיעות עם בוקר לעבודתן
ומזדרזות למשרדיהן שבקומה השניה, מבלי להתעכב או לתת דעתן
עליה. תמיד שוכבת על צידה, כשפניה פונות לעבר המדרגות, מתחת
לראשה תיק שחור ומהוה ששימש ככר, וסוודר גדול ובלוי שראה ימים
טובים יותר, כיסה את פלג גופה העליון. רגליה היחפות, חפות
מגרביים התגלו במלוא מערומיהן כאילו אין היא שוכבת על ספסל אלא
אלה מבצבצות מתחת לשמיכת פוך עבה, ומחפשות אחר מקום צונן על
פני הסדין במיטתה שבחדר השינה. זוג נעליה מסודר בקפידה מתחת
לספסל, ממתין בצייתנות להישמע להוראות המטרונית.
"טצו.. צטו... צטו..." צקצקתי בלשוני והמשכתי לכוון המשרד,
ברוח נכאה, "השם ישמור", מלמלתי חרש בין שפתי, ונחפזתי לפתוח
את דלת הפלדלת הכבדה ולאוורר את החדר לפני קבלת הקהל.
הרמתי מוכנית את ימיני לעבר מתג החשמל להדליק את אור הניאון
הבהיר וגיליתי ששכחתי אתמול לכבותו. משכתי בידית הארונית
והנחתי בתוכה את התיק המנומר שעדיין אחזתי בידי, לחצתי על
כפתור המחשב והזמזום הטורדני והמוכר החל להציק כהרגלו, כעבור
מספר רגעים הופיעו על המסך החלונות המרצדים באושר גדול, הנה,
מישהי זכרה לשחררם ולהוציאם לחופשי מכלאם שבקופסה האפורה.
משכתי את הכסא והתיישבתי חסרת מנוחה, אני אביא את הדואר, ספקתי
לעצמי תירוץ, כדי לצאת מהחדר לגרש את הענן שהסתנן לשמי, ואולי
הסקרנות היא שדחפה אותי החוצה וכבר שמתי פעמי לעבר המדרגות
בקומה השניה, ממהרת להביא את המכתבים שהונחו עבורנו, בתא שבחדר
מזכירות האגף. שלחתי מבט סוקר וחטוף לעבר הספסל, היא לא היתה
שם. נכנסה למקלחת, גיחכתי ביני לבין עצמי, בציניות מרושעת. עוד
באותו רגע נפתחה דלת השירותים החומה שממול לספסל, והיא יצאה
משם רעננה כמו לאחר מקלחת טובה.

"שמעת? אומרים שיש לה צהבת", בשרה לי תמר כששבתי לחדרי, נסערת
מהידיעה המרעישה. למי? טרם הספקתי להבין וכבר המשיכה, "הזמינו
משטרה, לקחו אותה..."

© רחל בכר