השמש יוצאת החוצה, מגרשת את החושך שאני כ"כ אוהבת.
ופתאום אתה שם, כולך - לא רק הידיים שדואגות שיהיה לי חם.
לא רק השפתיים שדואגות שאוהב. כולך.
השמש בין העצים והעלים מסנוורת בנסיעה, והשיר הזה ברקע.
שונאת את הזריחה. ואתה שם, מחבק, עם היידים שלך על העיינים
שלי.
מסתיר ממני את השמש, רק כדי שלא אמס, רק שלא אעלם.
עם חיוך קטן בפנים, אהבת אותי, זוכר? והיה לנו לרגע טוב.
רק רגע בלי תחפושות, לרגע בלי כעסים, בלי רצונות, רק עננים
מתבהרים בשמיים, ושמש זורחת.
אני עם עיינים פתוחות-עצומות, יכולה לעשות הכל, גם להרוג את
השמש.
אנחנו יכולים לעשות הכל, תישאר איתי, תישאר. אתה זוכר??
נסיעה נגמרה. אהבה נגמרה. ואתה, כבר לא נסיך שלי, כבר לא מציל
אותי. כבר לא מחבק, רק רחוק.
אני ממשיכה בתנועה, לבד, בחושך גמור.
ופתאום, שמש עלתה. שונאת את הזריחה.
יש לי שמש בעיינים, מי יכסה אותן עכשיו? איפה אתה?