אכשרון וגילי סיימו את קורס היוגה למתקדמים. הם החליטו לצאת
מיד לג'ייפור על האופנוע. היה להם קצת יותר משבוע עד שמתחילה
הויפסאנה והם החליטו לקחת את הנסיעה באיזי: לעבור בדלהי, לעשות
עיקוף קטן לאגרה ולהמשיך לג'ייפור. הם שלחו חלק מהציוד בדואר
ואת השאר העמיסו על האופנוע ויצאו. זו הייתה סוף עונת החורף
בהודו. סוף פברואר. אין כמעט גשם ועדיין לא חם מדי עם הרוח על
האופנוע, ואם יש מזל והשמים מעוננים, יכול להיות ממש נעים. הם
היו שלושה ימים בדלהי. הם כבר היו שם כל אחד בנפרד אבל היה להם
נחמד להשוות את הממצאים. מה כל אחד גילה בדלהי. מסעדה טובה,
שוק מיוחד, מונומנט, מוזיאון. הלכו גם באיזה ערב לראות סרט.
סתם כדי להרגיש שהם מנהלים קשר רגיל, כמו שהיה קורה לו היו
נפגשים בארץ. אחרי שלושה ימים בדלהי הם המשיכו לאגרה. מזג
האוויר כבר מתחיל להיות חם והדרך מייבשת. אבל אגרה עצמה הייתה
קסומה בעיניהם. הם מצאו אכסנייה קטנה שמשקיפה מרחוק על הטאג',
דרך כל הבניינים הקטנים של העיר. הם בילו בטאג' כמעט יום שלם.
פשוט ישבו ודיברו בגינה המטופחת שסביבו, נהנים מהרקע שעוטף
אותם, ונדהמים מקסם האהבה שנרקם ביניהם לא פחות מהתדהמה מהמבנה
הגדול שמולם, שנבנה אף הוא בשם האהבה. הם ביקרו בפטיפור סיקרי
ובכל המונומנטים שהיו בסביבה. ההודים מסביבם לא מפסיקים להציע
את שירותיהם: מדריך, מזכרות, חנויות, מלונות. והם מחייכים
לכולם ומרגישים שיש להם הכל. הם לא צריכים כלום. הם ממש לא רצו
לעזוב את העיר. רון העז והציע שילכו לקורס ויפסאנה אחד אחרי
ויישארו לטייל עוד קצת. הוא ידע שגילי לא תסכים; היא מתכננת את
הקורס הזה כבר המון זמן. גילי כמעט התפתתה לרעיון אבל התעשתה.
"אתה תראה", היא אמרה לו, "אנחנו לא נצטער על הזמן שלנו שם".
אבל באבחנה הזו היא טעתה.
הם עזבו את אגרה באי רצון, מוקדם בבוקר שבו מתחיל הקורס
בג'ייפור. הם אמורים להגיע לקורס עד השעה חמש אחר הצהריים. יש
להם 230 ק"מ לגמוע על האופנוע, מה שאומר חמש-שש שעות נסיעה
בכבישים ההודיים. הם יצאו מוקדם, בחמש לפנות בוקר הם כבר
הניעו. היה עדיין חושך וההודים עדיין ישנים: הקבצנים מרוחים על
המדרכה, נהגי הריקשה מכורבלים בריקשות שלהם, ונהגי המוניות
נוחרים במונית. לא היה קריר, אבל עוד לא התחיל החום היבש של
היום. הם אמרו שלום אחרון מרחוק לטאג' מאהל ולעיירה שאירחה
אותם כל כך יפה. הם נהנו לראות את העיר מזווית חדשה, כשהיא
עדיין מנומנמת. גילי חיבקה את רון והם נסעו בלי להגיד מילה.
לקראת שש התחילה השמש לזרוח. צבעים נהדרים בשמים אל מול
המישורים הבלתי נגמרים. הציפורים מתעוררות בבת אחת ואחריהם כפר
אחר כפר כשהם עוברים בהם לאורך הכביש, כולם מתחילים להתעורר.
פה ערים רק כמה הודים בודדים. בכפר הבא כבר כמה נשים החלו
בעבודות הבית והמשק, בכפר שאחריו יש כבר דוכן תה אחד או שניים
שפתוחים, אחר כך עוד כמה ילדים ערים משחקים מנומנמים בחצר,
שוטפים פנים במים וסבון. בכפר הבא גם האחים שלהם ערים, מתחילים
ללבוש תלבושת בית ספר. בעלי חנויות מנקים את מפתן החנות שלהם
וככה מתעוררת לאיטה כל הודו. רון וגילי מתבוננים על המראות תוך
כדי נסיעה. נהנים לחוות את החלק האמיתי של מדינת הענק הזו,
אפילו אם זה רק לשבריר שנייה בכל מקום. בשמונה בבוקר הם עוצרים
לצ'אי וארוחת בוקר הודית. פארנטות - פיתה הודית ממולאת תפו"א
עם יוגורט בצד. רון קצת מאוכזב מעשרת הימים שמחכים לו, אבל
מתנחם בהבטחה של גילי שאחר כך הם יעשו טיול יחד ברג'אסטאן על
האופנוע. הוא כבר מדמיין אותם נוסעים בערבות רג'אסטאן, עוצרים
בעיירות קסומות בדרך, שכל אחת מהן טומנת בחובה חוויות ומקומות
מופלאים לפחות כמו אגרה. אחרי ארוחת בוקר הם ממשיכים בנסיעה.
פה ושם רון עוצר לוודא שהוא על הדרך הנכונה, אבל הכביש בין
אגרה לג'ייפור מאוד ברור ואין הרבה מקומות לטעות בהם. בעשר
בבוקר הם כבר בפאתי ג'ייפור, חם ויבש ומזוהם, המון מכוניות
ומשאיות על הכביש, רעש והמולה. הנהיגה של רון מתחילה להיות
עצבנית. עוקף משאיות בצפצופים בלתי פוסקים כשמהנתיב ממול
ממשיכות לבוא מכוניות. גילי מחבקת אותו. "לאט, מתוק", היא מנסה
להרגיע אותו. "אני כבר מת מחום", הוא אומר לה, "אי אפשר עם כל
העשן של המכוניות האלה". גילי משחררת קצת את האחיזה שלה ברון.
נקודות המגע ביניהם מוצפות זיעה. שלה, שלו, הכל מעורבב, ספוג
בחולצות שלהם. רון עוקף משאית הודית גדולה ואיטית ויחד איתו
עוקף אותם רכב נוסף מימין. ממול מתקרב אוטובוס ורק ברגע האחרון
הוא מצליח לחזור לנתיב כשהרכב שעקף אותו חותך אותו כדי להשתחל
גם הוא מהר לנתיב. בנס כולם חזרו לנתיב בשלום והדהוד הצפירה של
האוטובוס שבא מולם ממשיך להדהד להם בראש הרבה זמן. "ראית את
המטורף הזה? איך הוא עוקף? הוא כמעט הרג אותנו! כאלה מטומטמים
ההודים האלה, זה לא ייאמן! אני הולך להגיד לו משהו". הרכב כבר
התקדם, אבל רון שם גז ומתקרב אליו. בטויוטה הודית חדשה,
החלונות סגורים עם מזגן ובפנים נוהג בחור צעיר, לידו יושב חבר
בגילו. רון מתקרב אליו, הם בפרברים של העיר ויש מדי פעם איזה
רמזור או שוטר שמכוונים את התנועה בצמתים. ברמזור הקרוב הוא
עוצר ליד הרכב. הוא מסמן לו לפתוח את החלון. הבחור מזהה שזה
מערבי, מחייך אליו ופותח את החלון. רון אומר לו בנחת באנגלית:
"אתה ראית איך עקפת אותנו ואת המשאית, אתה מבין כמה סיכנת
אותנו ואת עצמך?" הבחור מבין שיש לו עסק עם רוכב האופנוע שהוא
עקף מקודם. הוא ממלמל סליחה לא ברורה וסוגר בהפגנתיות את החלון
ומחייך לחבר שלידו. הרמזור מתחלף, ולאט לאט כל המולת המכוניות
ההודיות מתחילה לזוז ולהתקדם וגם ההודי זז קדימה. רון מרגיש
מאוד פגוע, הוא סגר בפניו את החלון כמו טריקת שפורפרת בפרצוף.
הוא צחק עליו עם החבר שלו ונסע ואילו לרון עוד היה נאום שלם
לתת לו. רון היה עצבני ונעלב. גילי ליטפה אותו אבל הוא בכלל לא
הרגיש שהיא שם. הוא רצה לגרום לו להרגיש את אותה סכנה שהוא חש,
אבל הוא מוגן ברכב ואילו רון חשוף על האופנוע. הוא התחיל פשוט
לנסוע אחרי הבחור. עם האופנוע קל יותר לתמרן בין המכוניות
ולהישאר קרוב אליו. הבחור הרגיש שהוא אחריו ולא ידע מה הוא
רוצה ממנו; הוא ניסה לברוח, אבל זה לא קל לברוח ברכב עם ארבעה
גלגלים. כשהוא הבין שיהיה לו קשה להתחמק ממנו, הוא פשוט שם
ברקסים פתאומיים כל כמה שניות. רון, למזלו, שמר מספיק מרחק
והספיק לזוז שמאלה. הוא עצר בצד הדרך ומצא לבנה. גילי כבר
נבהלה. היא אמרה לו: "רון, תירגע, זה לא שווה את זה". "אל
תדאגי", הוא ענה לה, "אני לא אעשה לו כלום, אני רק אפחיד
אותו". הוא האיץ שוב עד שהוא השיג את הרכב. הפעם הוא עמד
מימינו, החבר של ההודי מחייך אליו בבוז מבעד לחלון ואז רון
מניף את הלבנה ביד אחת כשביד השנייה הוא מחזיק את הגה האופנוע.
הפנים של החבר במכונית מיד השתנו והוא התכופף וניסה להגן על
עצמו עם הידיים שלו. למרות שאי אפשר היה לשמוע מה הוא אומר,
היה ברור שהוא צועק משהו לחבר שלו שליד ההגה. החבר עקף במהירות
את המשאית שנסעה לפניהם. רון כבר לא ניסה לעקוב אחריהם. הוא
זרק את הלבנה. "עכשיו הם מבינים מה זה פחד", הוא אמר ספק לעצמו
ספק לגילי שכל אותו הזמן ישבה מאחוריו, מתפללת שיירגע, מנסה
לגונן עליו מפני המפלצת שהתפרצה בתוכו. עכשיו רון התחיל לאט
לאט להירגע. כל הסיפור הזה ארך אולי רבע שעה אבל שניהם היו
מותשים כאילו שזו הייתה מלחמה של שעות. הם לא רצו לעצור לנוח,
הם רק רצו להגיע ליעדם. "אין ספק", אמרה לו גילי, "שאנחנו
צריכים עכשיו את הויפסאנה הזו". היא לא רצתה להגיד לו שום דבר
על איך שהוא התנהג עכשיו וידעה שבמהלך הקורס הוא כבר יבין איפה
הוא טעה. אבל ברמזור הבא, שניהם פתאום ראו את הטויוטה ההודית
עומדת בצד הצומת והנהג מדבר עם שוטר. הבחור ההודי מחכה לרון
והשוטר מנסה להמשיך בעבודתו בצומת, אבל תוך כדי כך מקשיב
לסיפור ומסמן לרון לעצור. רון היה מבסוט. "בחור הודי מטומטם,
הפיל את עצמו בפח, עכשיו אני אספר לשוטר מה היה שם בדיוק,
ונראה מה השוטר יחשוב." הוא כבר התכוון לעצור את האופנוע לפני
המדרכה שעליה עמד השוטר, אך ברגע האחרון רון שינה את דעתו,
סובב את ידית הגז, עלה על המדרכה, ירד ממנה והמשיך לנסוע
בכביש. הוא היה מבסוט מההחלטה שלו. "מה קרה רון?" גילי שאלה
אותו. הפעם הוא ממש יכל להרגיש את פעימות לבה. לפני כן היא לא
ממש פחדה אלא דאגה לו, אבל שינוי ההחלטה והבריחה מהשוטר הבהילו
אותה. "השוטר יתפוס אותך ועכשיו בטוח תהיה אשם", היא אמרה לו.
"עד שהשוטר הזה יזיז את התחת שלו אנחנו נהיה רחוקים מכאן", הוא
הסביר. "אבל הוא ירשום את מספר הרכב שלך". "שירשום", אמר רון,
"אין לו במילא מה לעשות עם זה. אין לי מושג על שם מי האופנוע
הזה בכלל רשום. בטח לא על שם הישראלי שמכר לי אותו. לדעתי כבר
כמה דורות שלא עשו לו העברת בעלות." בכל זאת הוא המשיך בנסיעה
מהירה. רק כשהם היו כבר בעיר עצמה הוא האט כדי למצוא את דרכו.
הם הגיעו לעיר הוורודה בשעה 11:00 כמעט. הם לא רצו להסתובב בה,
הם שמרו את הביקור בג'ייפור לאחרי הקורס. רון התחיל לשאול
אנשים על מרכז הויפסאנה אבל אף אחד לא ידע מה זה. לא תיירים
מערביים ולא הודים. בסוף הוא שאל נהג ריקשה וזה הראה לו את
הכיוון. הוא נסע בכביש שההודי כיון אותו אליו. היה חם נורא.
בסוף הם ראו שלט למרכז הויפסאנה ונסעו בעקבותיו. רון היה כל כך
מרוכז בלמצוא כבר את המרכז המזורגג הזה שהוא בכלל לא הרגיש
שהטויוטה ההודית עם הבחור הצעיר נוסעת לאיטה בעקבותיו. החבר
כבר לא ישב לצד הבחור. הבחור ההודי הופתע בעצמו לראות את רון
על האופנוע לפניו כשהוא הוריד את החבר שלו בכניסה לעיר הורודה.
הוא החליט לעקוב אחריו. רון וגילי נסעו בכביש המתרחק מהעיר
לכיוון המרכז. הם עקפו עגלות רתומות לגמלים, חמורים שסוחבים
משאות והקופים לצד הכביש צחקו עליהם. אחרי חצי שעה נסיעה הם
הגיעו למרכז. השעה כבר אחרי 11:30. הם מתקבלים בברכה ופורקים
את הציוד מהאופנוע. בחור מערבי, לבוש חולצה הודית ארוכה ומכנסי
שרוואל, שואל אותם לשמם במבטא צרפתי. "שבו", הוא אומר להם,
"תנוחו. ואז תמלאו את הטפסים". רון עושה הכל כמו אוטומט: ממלא
את הטפסים, עונה על כל השאלות המייגעות, חותם איפה שצריך
לחתום. כשמבקשים ממנו להפקיד את הדרכון, הוא מסתכל על גילי.
"אל תדאג", היא אומרת לו, "זה בסדר". יש אולי עוד שניים או
שלושה אנשים שכבר הגיעו. בחורה אחת מערבית יושבת בחוץ. וחוץ
מזה מאוד שקט שם. קופים יושבים על העצים ומשקיפים על הנעשה
וטווסים מסתובבים בחצר כמו פקחים. "אולי אתם רוצים לאכול משהו
לפני שתלכו לפרוק את הדברים בחדרים?" "טוב", הם אומרים. הולכים
לחדר אוכל, לוקחים צלחות, רון הולך בעקבות גילי, אבל גילי מראה
לו שכאן זה חדר האוכל של הנשים והוא צריך להמשיך ישר לשבת
לאכול בחדר האוכל של הגברים. "אבל אין כאן אף אחד", רון אומר
לה. "רון", היא אומרת לו, "ככה זה כאן". היא שמה אוכל בצלחת
ויושבת לבד בחדר האוכל. רון נכנס לחדר האוכל של הגברים, יושבים
שם שני סיקים ואוכלים. הם מסמנים לו להתיישב לידם. רון לא בטוח
אם מותר לדבר בכלל, למרות שכרגע הם דיברו במשרד. אבל ההודים
פותרים לו את ההתלבטות ומתחילים לשאול אותו שאלות באנגלית
רהוטה. "מאיפה אתה?" "זה קורס ראשון שלך?" הוא עונה במבוכה
ש"כן, זה קורס ראשון". "נהדר", הם אומרים לו, "מהקורס הראשון
יוצאים עם ההתקדמות הכי גדולה". לאן בדיוק מתקדמים, הוא רצה
לשאול, אבל פחד שזה טיפשי מדי. הוא רק חייך אליהם.
אחר כך הם התארגנו בחדרים. הוא עזר לגילי והביא את התיק שלה
לחדר. החדר שלה ממש בקצה אזור המגורים, במין מקבץ של שישה
חדרים כשבכל חדר יש מקלחת ושירותים צמודים לחדר. גם אצלו,
במגורי הגברים, החדרים מאוד דומים. אין מים חמים בברז, אבל
בחום הזה מי צריך מקלחת חמה. הם התקלחו והורידו מעצמם את כל
האבק שדבק בהם כל הדרך. נשכבו לנוח בחדר של רון ונרדמו מיד,
בכלל לא מודעים לכך שהם הצליחו לשכנע עוד בחור לעשות קורס
ויפסאנה: הנהג של הטויוטה ההודית.