אני מאוד מאושרת עכשיו. מאוד. אני כל כך מאושרת שאפשר לצלם
אותי ולשים ת'תמונה במילון ליד הערך "אושר" (פאוזה. פנים
קפואות). כרגע קבלתי אישור סופי ביותר שאכן העלו אותי לתפקיד
מפתח בחברה בה אני עובדת שנמצאת ברמת החייל רח' החרושת מספר 14
קומה שישית קוד כניסה 78003, המשרד שלי הוא בדלת הרביעית מימין
במסדרון הראשון משמאל. שם ישבתי עד עכשיו והיום הודיעו לי שאני
עוברת למסדרון השמאלי דלת שלישית מימין כי מי שעבד שם התאבד
וזה אומר שהתפנה מקום כראש צוות לוגיסטיקה. אני זוכרת את אותו
בחור שישב שם בדלת השלישית במסדרון השמאלי. אמרו עליו שהוא איש
משפחה נהדר עד שהפיצו תמונות שלו באינטרנט עושה דברים מגונים
לילדות. אז הוא התאבד ועכשיו אני נכנסת למשרד שלו.

אני נדהמת איך העולם תמיד פועל בצורה הנכונה ביותר. ההשקעה שלי
סוף סוף הגשימה את מטרתה. אם א' נמצא על ב' וג' נמצא על א' אז
ג' נמצא על ב'. הכי פשוט הכי נכון. ועכשיו אני ג'. ויום אחד
אני אהיה ת' כי אין שום דבר ואף אחד שיכול להסיט אותי מהדרך
שלי. גם לא אלוהים בכבודו ובעצמו בהנחה והוא קיים. אם אלוהים
מתבסס על אמונה ואמונה מתבססת על חוסר היכולת להוכיח שאלוהים
לא קיים וזה מוכיח שאמונה מונעת על ידי בורות אז אני מעריכה את
האינטליגנציה שלי יותר מידי כדי להיות בורה. לא הייתי מגיעה כל
כך רחוק אם הייתי מתעסקת בשטויות של אמונה. (צלצול טלפון. היא
אוחזת בפלאפון) הנה למשל דוגמא לאינטליגנציה. בזה הרגע הטלפון
הסלולרי שלי זיהה רצף מקודד של אלקטרונים שהפעיל את מנגנון
הצילצול שלו. המוח שלי זיהה את מקור הצילצול ובאופן
אינסטינקטיבי ייצר פולסים חשמליים שנשלחו מהנוירונים ודרך
הסינפסות אל מרכזי העצבים והם גרמו לשרירים שלי להתכווץ ובעצם
ליצור תנועה. ברגע שאני יענה יצאו במהירות גלי קול מזויפים,
אני אומרת מזויפים כי אלו לא גלי הקול המקוריים אלא שיחזור
מגנטי של תנודות אויר, בכל אופן גלי הקול המזויפים האלה יכו
בעור התוף שלי שיתרגם את הויברציות חזרה לאותות חשמליים שהמוח
שלי יכול לקלוט ולהבין.

(עונה לטלפון). (קול בוכה וחלש) "הלו תינוקת שלי". הקול המזויף
הזה שייך לאמא שלי שנמצאת במדינת קליפורניה שבארצות הברית
בעיירה שנקראת ניו-פורט ביץ' שנמצאת 43.78 מיילים שזה 70.44
ק"מ דרומית ללוס אנג'לס. זה תמיד מדהים אותי מחדש שהיא מדברת
מילים לתוך מכשיר שנמצא 12,246 ק"מ ממני, ואז המכשיר מתרגם את
תנודות הקול שלה לאותות חשמליים, מזרים אותם דרך קוי תקשורת עד
אלי, מפענח את האותות החשמליים חזרה לתנודות קול ואז המוח שלי
קולט את התנודות בעזרת עור התוף ומחזיר אותם לאותות חשמליים
וכל זה קורה תוך שניה או מקסימום שתיים. זה פשוט בלתי נתפס.
"כן אמא אני איתך מה קורה?" ועכשיו המוח שלי מתרגם לי את קולה
של אמא למילים וזה מה שהיא אומרת במרחק 12,246 ק"מ ממני (אמא
בוכה) "היי מותק, אני לא יודעת איך אני. היתה תאונה מותק. אבא
שלך ואני היינו בתאונה. מותק שלי. הוא. הוא. זה כל כך נורא.
(בכי)"

"אמא. תרגעי. תקחי נשימות ארוכות ותחשבי באופן הגיוני על מה
שאת רוצה לומר"

"אני לא יכולה. מותק שלי. ילדה שלי. אבא איננו. אני בבית חולים
לפני ניתוח בגב ועכשיו אמרו לי שאבא איננו. אני כל כך מצטערת."


"מה זאתומרת איננו? לאן הוא נעלם?"

"הוא נהרג. (בכי מר)הוא איננו מותק שלי. ילדה יפה שלי. אבא מת.
אבא מת. אני כל כך מצטערת. אמרו לי שכנראה נהג שהיה שיכור לא
עצר ברמזור. אפילו לא ראינו אותו מגיע. שנייה אחת אני מדברת עם
אבא ופתאום כל העולם נזרק לכל הכיוונים. שהתעוררתי הוא כבר לא
היה לידי. לקחו אותו באמבולנס אחר."

זה מדהים כמה מהר אלקטרונים יכולים לזוז. אני יכולה לדמיין
אותה שוכבת בבית חולים ואת השפתיים שלה זזות ומוציאות קול ואת
המסלול שהאלקטרונים עושים עד אלי במהירות אדירה ומשחזרים את
הקול שלה בכזו עדינות שברירית מעצב שזה מזכיר לי שאני צריכה
להיות עצובה ולא לחשוב על אלקטרונים. אבל אני יכולה להיות
עצובה אח"כ, שהאלקטרונים יפסיקו לזרום. כמו האלקטרונים בגוף של
אבא שלי שפתאום הפסיקו לזרום. גם הוא ,בדיוק כמו מכשיר טלפון,
פשוט התנתק. חוטי התקשורת שמובילים מידע מהמוח שלו לגוף ובחזרה
קרסו ואיתם קרס הכל. עד עכשיו היה אבא ועכשיו פתאום אין. אם א'
נמצא על ב' וב' נמצא על ג' ואז ב' נעלם אז א' נמצא על ג'. היום
אני ג'. ויום אחד אני אהיה ת' ואז גם אני אעלם כמו ב' ואם
טעיתי וכן יש אלוהים אז אני אהיה שוב עם א' וב' בעולם אחר.
שטויות. עכשיו יש רק אמא שנמצאת 12,246 ק"מ מפה והיא מאוד
עצובה.  

"אמא. חשוב מאוד שתירגעי. אי אפשר לשנות את מה שקרה אז כדאי
שתשלימי עם המצב כמה שיותר מהר וזה יחסוך לך הרבה צער מיותר.
תשמרי על הזיכרונות הטובים שלך מאבא ותני למוח שלך להמשיך
לתפעל כי אחרת גם את תמותי ואז אני אהיה לבד לגמרי. את זוכרת
שהייתי בגיל שש ופינגי הכלב מת ובכיתי ארבעה ימים רצוף עד
שכמעט התעלפתי מתשישות ואז את ואבא אמרתם לי שאני חייבת להפסיק
להיות כזאת רגשנית ושאני לא אחזיק מעמד בעולם הזה אם אני אמשיך
להיות כזאת רגישה. את זוכרת?"

"מה? כן. אולי. מצטערת מותק אני שבורה לגמרי, קצת קשה לי
לחשוב."

"אמא אני באותו רגע מצאתי את מתג הרגשנות שלי וכיביתי אותו.
וזה עזר לי פלאים אמא. תראי אותי עכשיו. ראש צוות לוגיסטיקה
בחברת תוכנה מובילה ואני רק בת 28. יש לי דירה גדולה ברמת
אביב, אוטו וברגע זה אני לובשת חליפה שעולה יותר ממשכורת
חודשית של עובד משק ממוצע. ובכלל לא מפריע לי להיות רווקה. אמא
אני אומרת לך לעשות סוויטש' בראש כי את לא תשרדי אם תמשיכי
להיות כזאת רגישה."

"איך אני יכולה?  זה לא כלב שמת. זה לא פינגי, זה גדי, זה
בעלי, זה אבא שלך, זה אבן הפינה שכל החיים שלי היו מונחים
עליה. הכל מתפורר עכשיו. אני מתה איתו. נשאר לי רק הגוף."

"זה גם משהו אמא. תני לרגש שלך למות עם אבא ותמשיכי לשאוף חמצן
בשביל להזין את הרקמות שלך כי זה מה שחשוב באמת. העולם יראה לך
הרבה יותר ברור עכשיו. המוות של פינגי היה הדבר הכי טוב שקרה
לי בחיים. ולך יש את אבא.

"אוי מתוקה שלי. לא ידעתי שמה שאמרנו לך יהרוס לך את החיים
ככה. רק רצינו שתפסיקי לבכות. לא רצינו שתתנתקי מהנשמה שלך."

"איזו נשמה אמא?  פולסים חשמליים זה לא נשמה אמא. בגלל זה אין
מה להיות עצובה. ואם את רוצה להיות אופטימית אז בסדר הנה סיבה
טובה. חוק שימור אנרגיה טוען שהאנרגיה שהיתה בגוף של אבא עברה
למקום אחר. לתוך האדמה אולי. עכשיו הוא מפוזר בכל העולם. זהו
אין מה לבכות יותר."

"רגע שנייה. (דיבורים ברקע). מתוקה שלי אני נכנסת עכשיו לניתוח
אני אדבר איתך אח"כ טוב מותק?"

"בסדר אמא. תשמרי על עצמך. תרגישי טוב ותחזרי הביתה או.קיי?.
אני אוהבת אותך."

"כן (בכי). להתראות ילדה שלי."

"להתראות אמא."

אמרתי לאמא שאני אוהבת אותה ושהיא תחזור כבר הביתה  כי זה מה
שילדים צריכים לומר להורים שלהם וזה נראה כמו הדבר הנכון לומר
לאור הנסיבות. (מנתקת את הטלפון, מסתכלת עליו).  המממ. כמו
אבא. (ממשיכה להביט בפלאפון ולאט לאט פנים עצובות ובכי תמרורים
מתפרץ. קמה מהספסל בוכה.)