יושבת על אדן חלוני, מעשנת סיגריה.
נותנת לעשן להפנט אותי, להרגיע את מכאובי.
בוהה בשמים, אך אין שם תשובה. רק מקל הסרטן הדק משסע בי את
האמת.
ברקע מתנגנים שירים עצובים, ומילותיהם הקשות שחודרות אל ליבי
יודעות בדיוק היכן לפגוע.
אני יודעת שזה לא נגמר, אבל זה עדיין כואב. כי אתה יודע כמה
קשה לי גם ככה, המרחק. אז עכשיו? כל כך הרבה זמן להמתין?
האם גם לך כואב, או שמא זו רק אני הרגשנית?
לא בוכה, נגמרו לי הדמעות, אך על עיניי תראה את הכאב. מאסתי
במרחק, מאסתי בסבל, אך אין מה לעשות, לא מאסתי באהבתי כלפיך.
וקל להתמכר לקלות שבעשן, לקלות שבשירים, לקלות שבנפילה.
איך אתה מצפה ממני שאחזיק מעמד ככה? אני כל כך רוצה לראות
אותך, להיות איתך, ועכשיו גם את זה מנעו ממני?
רועדת כל פעם מחדש ממילותיך הקשות. חבל שאתה בכלל לא יודע. לא
מבין.
או שמא אני זאת שלא מובנת פה? מילים מבולבלות, חצאי משפטים.
ואם שרדנו את כל המכשולים עד עכשיו, הנשרוד גם את זה? אני כל
כך רוצה להאמין שכן. שאני מסוגלת. שזה אפשרי.
אלוהים, רק תהיה כאן לצידי. חלום רחוק שלעולם לא יתגשם.
הלואי.
לא רוצה שיגמר. אני לא יכולה בלעדיך. לא חושבת שאצליח.
מתבדחים, אך שנינו יודעים שקשה.
הנשרוד? נשרוד.