פעם הסתכלתי עליהם מגבוה. הסתכלתי וחייכתי מין חיוך כזה, קטן.
חיוך מתנשא, שרק אנשים שיודעים טוב יותר מרשים לעצמם לחייך.
ידעתי שלי זה לא יקרה, שאצלי זה לא יגמר. אני מודה בזה:
האמנתי, בכל לבי, שזה ימשך לנצח.

אבל זה לא. "שום דבר לעולם לא נמשך לנצח", אומר השיר, וכן,
הייתי צריכה להאמין לו. בכלל, שמתי לב ששירים, דרכם לספר את
האמת. קח לדוגמא את כל השירים שמספרים לך, שאי-אפשר להעריך
אהבת אמת עד שלא נכווים. אני שואלת אותך, מה יותר אמיתי מזה?
גם אני לא הערכתי את מה שהיה לי. רק כשנלקח ממני, הבנתי. אני
משערת שזהו הטבע האנושי: כל לקח נלמד בדרך הקשה.

זוכר איך נפגשנו? זה היה ביום שהקולומביה התרסקה... (מה לעשות,
קצת קשה לשכוח שזה קרה באותו יום. שקלנו את הפגישה פעמיים בגלל
זה). לאט לאט התאהבנו, נקשרנו אחד לשניה כמו שלא נקשרנו לאף
אחד מעולם. בילינו יחד, טיילנו יחד, צחקנו יחד, בכינו יחד.
אפילו סיימנו ביחד את התואר הראשון (בסדר, אז אתה סיימת
שניים), ולמרות כל הקשיים (ואלוהים יודע, שלא חסרו קשיים)
הצלחנו להתראות, והקשר בינינו רק התחזק.

כשהכרנו, היית שבר-כלי, אומלל וחסר ביטחון. החיים שלך היו
בבלגאן כל-כך גדול, שלא חשבת שאי-פעם תצליח לצאת משם. התהליך
היה ארוך, אבל תמכתי בך לאורך כל הדרך. הייתי, לדבריך, המשענת
שלך, עוגן ההצלה שלך. לאט-לאט התחזקת, אבל בשלב כלשהו, אני
הייתי זאת שהתפרקה. לא ידעתי מה אני רוצה מחיי, לא ידעתי אם
אני רוצה להיות איתך או בלעדיך, ידעתי שטוב לי איתך אבל תהיתי
אם יכול להיות לי טוב יותר. לא הרגשתי מוכנה להתחתן, לא הרגשתי
שאני רוצה אותך כמו פעם, תהיתי מה לעזאזל צריך לעשות עכשיו.
אני יודעת ששיגעתי אותך במשך חודשים. הייתי במצב נפשי די עגום,
גרמתי לך לא מעט צער ובלבול. לא ידעתי איך ולאן להוציא את כל
הכאב. בשלב הזה, ציפיתי שתעשה בשבילי את מה שעשיתי בשבילך.
ציפיתי שתשקם אותי כפי ששיקמתי אותך. ביקשתי שתעצור לרגע ממהלך
חייך כדי לרוץ אלי, לדאוג ולתמוך, לשאול איך אני מרגישה, לחבק
אותי. חיבוק ברגע הנכון יכול לעשות כל-כך הרבה. וזה לא משנה אם
אין את המילים הנכונות.

תמיד הפריע לי שלא נלחמת עלי. שאלת: "למה את פשוט לא פה? למה
אני צריך להילחם?". אז זהו, שאתה לא צריך שום דבר. אבל
כשמאבדים משהו שיקר לך, לדעתי, הדבר הכי טבעי בעולם זה לתפוס
אותו היטב ולהצמיד אותו אליך בחזקה, כדי שאף אחד לא יקח את זה
ממך. ואתה לא נלחמת עלי, מעולם. לא הבנת שאני הולכת לאיבוד,
שאני זקוקה למישהו חזק נפשית, שיחבק אותי חזק ויאמר לי שהוא לא
רוצה שאלך. שאני ראויה למישהו שלא רק יחשוב את זה, אלא שידע
איך לבטא את זה. שידע מה הוא מרגיש. לא נתת לי את מה שהייתי
זקוקה לו ביותר, אז בסופו של דבר, וויתרתי. לקח לי זמן להבין
שוויתרתי עליך, אבל עוד יותר קשה היה לי להבין שוויתרת עלי.
רציתי שמישהו מאיתנו יעשה משהו, אבל לי לא היה את הכוח לעשות
את זה, ואתה פשוט לא עשית את זה.

מעולם לא הרגשתי שבחרת בי, אתה מבין? הרגשתי שזאת יכולה להיות
כל אחת. שאני פשוט הייתי שם, אבל זאת הייתה יכולה להיות גם
מישהי אחרת. אני לא הרגשתי כך לגביך- אני בחרתי בך. היו אחרים,
דחיתי אותם ללא היסוס מפני שרציתי בך. לך, לעומת זאת, לא ניתנה
האפשרות לבחור. וכשחשבנו שאולי נתחתן, פחדתי- פחדתי שיום אחד
תתעורר ותבין שאני לא הכי יפה, לא הכי מושכת, לא הכי סקסית. לא
מושלמת.

היום אתה כבר יודע, שאני רחוקה מלהיות מלאך.

אני יודעת שאהבת אותי, יודעת שעשית כל שביכולתך כדי להראות לי
את זה, אבל לי זה לא הספיק. הכאבתי לך. אמרתי לך דברים נוראים.
הטחתי בך שאתה לא מספיק, אמרתי לך שאני לא מאוהבת וספק אם
אי-פעם הייתי. שבטח יש אחד, אבל זה לא אתה. שיש לי רגשות כלפי
מישהו אחר, אולי, לא בטוחה. שיחקתי בך, אולי לא ממש בכוונה
להרע אבל בטח במודע. ניסיתי לגרום לך לקנא, הייתי מפונקת, רק
כדי לראות עד כמה אתה יכול לסבול אותי. הבאתי אותך לקצה גבול
היכולת. אמרתי לך המון פעמים שאני לא רוצה להתחתן איתך, שאני
לא רואה אותנו יחד. הפחתתי מערכך, ועוד איך. תמיד הרגשתי
שלמרות כל אהבתי הבלתי-מוטלת-בספק אליך, אתה פשוט...לא מספיק
טוב. הייתי מאושרת, אבל לא באופן שלם. ידעתי שראוי להפסיק,
ידעתי את זה במשך המון זמן, אבל החנקתי את זה עמוק בתוכי. לא
ידעתי מה לעשות, לא האמנתי שזה באמת קורה. הרגשתי אבודה.

מעולם לא היית ראוי להיות הבחירה השניה שלי, אתה לא ראוי להיות
סוג ב'- המצאת את סוג א'. אתה אוהב, וטוב, וחכם, ומצחיק,
ומקסים. ואני- לא הערכתי אותך מספיק. מעולם לא הייתי בחורה
קטנונית, אבל איתך הייתי כזאת, וזה כל-כך לא הגיע לך. לא
הערכתי מספיק את האינטימיות הנדירה שהיתה בקשר שלנו. לא הערכתי
מספיק את העובדה שמעבר להיותנו נאהבים, היינו חברים- האהבה
והידידות צמחו זו לצד זו, ותפסת  מקום ראשון בלבי, מקום חם, את
המקום הכי-הכי.

אבל זה נגמר. היה טוב, כל-כך טוב, אבל זה נגמר.

אני עדיין חולמת עליך המון, אבל עכשיו כבר לא נרדמת כל לילה
בדמעות. אני אפילו לא חושבת עליך כל לילה לפני השינה. לפעמים
אפילו לא כל יום. לא סיפרתי לך, אבל במשך חודשים ישנתי עם
הטרנינג האפור שלך, שלקחתי ממך פעם. ישנתי גם עם החולצה הקצרה
הקרועה שלך במיטה, זאת שלבשתי כל הקיץ. הייתי מחבקת אותה,
ונרדמת. הבגדים עדיין אצלי, מונחים בארון. למעלה. הם שם, אבל
אני לא רואה אותם.

כבר לא רוצה אותך כפי שלא רציתי גבר מעולם. כבר לא רוצה לחזור
כל יום הביתה, אליך, כבר לא רוצה להתכרבל בזרועותיך, לא רוצה
להתעורר בבוקר ולראות את פניך. עדיין אוהבת את הפנים שלך, אך
כבר לא מדמיינת אותן מדי לילה קורנות אלי. כבר לא בוכה לתוך
הכרית, שאף אחד לא ישמע, ולא זקוקה לחברות שינגבו את הדמעות.
כבר לא מתגעגעת לקולך הגברי, לצחוק שלך. עדיין אוהבת.

אתה הטוב ביותר שיכולתי לקוות לו. בכך אין ספק. אבל מצאת חיים
בלעדי, וגיליתי, שגם אני מסוגלת לחיות- ולחיות טוב - בלעדיך.