בזמן האחרון אני טווה את טלאיי צוואתי.
כן, זהו זמן משבר. ימים של שתיקות רועמות, שקיעות של בכי
חרישי, לילות של חשבונות נפש וזריחה כבויה.

רק אתמול הסתכלה במראה, בוחנת בדקדוק את בבואתה, עוד מתלבטת אם
לשבוע רצון מעצמה. ואחר כך, ברגע של התעשתות נוזפת בדמות הזאת,
ממול, שמתנהגת כמו בת 15.
והרי היא כבר בת 20. עשרים!
כל כך צעירה! יודעת. כל כך טעונה! מרגישה.
יצירה שהאומן זנח באמצע. לטובת מה? לא צריכה להיות סיבה ודאית.
לפעמים פשוט מאבדים עניין. אבל מה, היא נדפקה. קווי המתאר לא
הודגשו דיים, הצבעים אינם בהירים מספיק, או כהים מספיק, הפרטים
הקטנים ישארו לעד רפרוף עופרת, והפינה הקטנה משוועת להיחתם.