חודשים לאחר מה שקרה, לא יכלו השתיים להסתכל על עצמן במראה. כל
אחת מסיבותיה שלה. לבסוף היא החליטה לזרוק את המראה מהבית.
'כך יותר טוב', אמרה לעצמה. רחוק מהעין, רחוק מהלב.
אבל מה שקרה חזר בדמיונות ובחלומות, ולא נתן מנוח.

המסיבה של יואבי התחילה ב- 11:00. נו, 11:00 כבר לא יהיה היום,
וגם לא 11:30, והמבט שלו לא עזב אותה, השתקף במראה השמאלית
ובשמשה.
"הבטחת". הוא אמר בבוקר. "הבטחת שתגיעי". שנה שעברה- שכחה,
מרוב הלחץ, והיום בבוקר אמר לה: "את באה היום" - וכבר לא
הוסיף: "אמא, או: "מאמי"... רק- 'את באה היום"... אך יואבי לא
כאן. הוא יושב כעת על כסא בגן, עם זר יפה על הראש וחיוך עצוב
מאוד, כשעיניו כל הזמן נשואות אל הדלת-מתי אמא תגיע, מתי אמא
תגיע. ואמא שוב מאכזבת, כמו תמיד. לכי תסבירי לו שיש לך בוס
מגעיל, שלא איכפת לו מכלום, שלא משנה כמה פעמים תאמרי לו:
"מסיבת יום הולדת של הבן שלי, היחיד שלי, המתוק שלי", והוא, עם
הפרצוף החמוץ שלו: "הפסקה של שעה, מ-11:30 ולא לפני. והיא
כרגיל נכנעת, מוותרת, ובסוף נפגעת. כי יואב כבר לא ממש מדבר,
ומשתמש בחיוך המקסים שלו רק כשממש צריך. אבל כל הזמן צריך!
והיא אשמה בכל העניין הזה, בגלל האופי הדפוק שלה- רמזור אדום!
מה עכשיו רמזור אדום?!
אנשים חוצים, מתקדמים, ורק היא, במכונית, לא זזה. שלוש בנות עם
חולצות כתומות חוצות בהססנות את הכביש, והנה כבר האור מתחלף
לכתום, והן מתעכבות מעט. שימהרו, אין זמן, אין זמן! 11:35.
האור ירוק כבר הן מתכופפות, משהו נפל לאחת מהן, מן הסתם.
צפירות מתחילות להישמע ברקע, ומבלי משים גם היא החלה לצפור-
שלוש בנות מתיישבות על הכביש, ואחת מהן, בעלת עיניים כחולות
ויפות, בדיוק מולה.
זה לא קורה.

'זה בשביל נורית', שיננה לעצמה. נורית, בת- דודתה האהובה,,
שגרה בנוה- דקלים, קרוב לחוף הכי יפה בארץ. 'בשבילה את עושה את
זה. כדי שלא יזרקו אותה מהבית'. ולא כמו ההורים שלך, שרק
יושבים מול הטלוויזיה בבית ורואים כתבה על ההתנתקות ואומרים:
'אוי, זה נורא', ואז יש ידיעה על חוסמי הכבישים וגם על זה הם
אומרים: 'אוי, זה נורא". היא לא כמותם. היא מעשית. בשביל שלא
יזרקו את נורית מהבית. וכך התגברה על הפחד, וגם על תחושת
הנגררות.
"שלושה בנים מהשבט כבר נעצרו..." התרתה בה הבוקר רונה. "יוסי,
אלישיב ומתי. היום את באה איתי."
'ומה יקרה אם בדיוק יעבור אמבולנס ואנחנו נעכב אותו ומישהו
ימות בגללנו?' את זה אפילו לא שאלה בקול. כאילו שבכלל אפשר
להתווכח עם המבט הנוקב של רונה. תמיד עשו מה שהיא רוצה. 'אבל
לפחות', ניחמה את עצמה, 'הפעם אני אהיה גיבורה. יעצרו אותי.
ואולי זה גם יהיה מגניב כמו שיוסי סיפר ביום שלישי. איך לקחו
לו טביעת אצבע והכול...' רק ככה תציל את גוש קטיף, ואת נורית.
מעולם לא חצתה לפני- כן באדום. ואם התחלף בדיוק לאדום, אז
מיהרה ורצה לצד השני, כשכולן צועקות לה: 'פחדנית, פחדנית'...
אבל עכשיו היא לא פחדנית. האישה במכונית מולה נראית עצבנית.
ואז התחילו הצפירות. צופרים לה. היא רצתה לברוח, או לפחות
לאטום את האוזניים, אבל רונה משכה אותה למטה, לאספלט החם. רק
מהאישה העצבנית והעצובה לא הצליחה להתיק את עיניה. אותה היא
עוצרת. אותה. בה היא פוגעת. אבל היא תבין, היא נראית אחת
שמבינה, היא חייבת להבין.

"נו, זוזי כבר!" היא צעקה, למרות שצעקותיה נבלעו בתזמורת
הצפירות שהשמיעה גם היא. היא צעקה: 'זוזי', למרות שהיו שם
שלוש, אבל רק אחת לא הסירה ממנה את עיניה. מה היא רוצה? למה
דווקא עכשיו, למה דווקא לה. והיא עוד אחת שמנסה להבין, או
לפחות להתנתק- כבר שבועיים היא לא רואה חדשות. מה היא צריכה את
זה על הראש? מספיק צרות יש לה- והנה החדשות מגיעות אליה לחיים.
בדמיונה כבר ראתה את הדמעות הראשונות של הילד שלה, שאולי עד
עכשיו קצת שתק, והפעם אולי תאבד אותו לגמרי, בגלל ילדה אחת יפה
ומתוקה. בגללה. ורק בגללה. היא עומדת בינה לבינו. 11:36. היא
מנסה להבין אותה, ולא מצליחה.  
"זוזי!" התחננה, ולפתע הילדה בעלת העיניים הכחולות השתנתה,
ולעיניה הפכה לשטן, שטן כתום שעיניו כחולות. שטן שכל מטרתו
למנוע אותה מהילד שלה. וזה הרגע שבו הרגישה איך כף- הרגל שלה
מחליקה לעבר דוושת הגז, ואז לוחצת, בחוזקה, ומחוג המהירות טיפס
מ-0 לאט. ואולי מהר.

"מה היא עושה?!" צעקה רונה. "בואו כבר, בואו שתיכן!" רונה
ואודליה קמו..."נו בואי כבר, תראי, היא נוסעת!" אבל לא. היא לא
תקום עכשיו. לא תמיד תעשה מה שרונה אומרת לה. האישה ההיסטרית
שהביטה הבה התקדמה, ומהר. אבל היא תעצור. לה אסור להיכנע. היא
תציל את גוש קטיף ואת נורית...

"נו, עופי כבר מהכביש!", צעקה, ולא הורידה את הרגל מהגז. רק
הוא, השטן הכתום עם המבט הקר, לא זז, והמחוג הצביע על 20...
ואז על 40... היא לא תוותר הפעם. לא הפעם. היא חייבת לוותר...
להיכנע.

היא לא תיכנע, היא חייבת לעצור!

עופי כבר!

לא, את תעצרי, את תעצרי, את תע...