האולם היה ריק מאדם. הלפידים בערו בקירות האבן אשר כוסו בשטיחי
ארגמן.
קול פתיחת הדלת החורקת נשמע מאי שם - מהאפלה העמוקה
במסדרונות.
הוא נכנס בצעדים שקטים לאולם הריק והסיט את הוילונות. החלונות
הגדולים חשפו את שמי הלילה הכהים המוצפים כוכבים. חיוך עלה על
שפתיו כשצפה ביופי הזהוב. החלון חרק כשפתח אותו ובפתאומיות
מהירה, הרוח פרצה פנימה והקיפה את החדר הענק.
קול צעדים נשמע בשנית. הוא הסתובב לעבר מדרגות הענק שעלו מעלה
לחדרי הטירה החשוכים.
היא עמדה שם, לבושה בשמלת הנשף האדומה שלה. אדומה כאבני הרימון
אשר הקיפו את צווארה. אדומה כמו התליון שלבשה. אדומה כמו הדם
שזרם בעורקיה.
הוא חייך אליה אך פניה נשארו נטולות הבעה. הלילה היה שקט והקול
היחיד שנשמע היה קול נשימותיה. לאחר שניות אחדות, חייכה אליו
גם ובהדרת מלכות ירדה במדרגות הקרות.
רגליה נגעו ברכות ברצפה ובאיטיות, אש הלפידית כבהה.
היא עמדה לידו והוא הביט בה - היא נראתה כה פגיעה באורו הקלוש
של הירח, כה חלשה ויפה.
היא השפילה את מבטה ולמרות החושך, הוא ראה את הסומק שהציף את
לחייה.
הוא הושיט לה את ידו. "הנרקוד?" לחש לה. ידיה העדינות הלבושות
כפפות משי נגעו בידיו החמות.
הוא אחז במותניה וקירב אותה קרוב לגופו. היא לא התסכלה בעיניו;
העדיפה את הקירות שנראו מעבר לכתפו. הוא חייך - הרי הכיר את
פחדיה. ידע מה מונע ממנה להביט בעיניו. באיטיות מרגיעה עשה צעד
והיא עקבה אחריו. הוא תמיד היה זה שהוביל אותה.
לא הייתה מוזיקה. הם ידעו אותה מבפנים - שמעו את המנגינה היפה
בתוך ליבם. לא הייתה זו המוזיקה שהנחתה אותם - אלא אהבתם
והתמכרותם לצלילים השקטים.
הוא העביר אליה את כוחו - חלחל לתוכה ונחרט בה. "תעקבי
אחריי..." הוא לחש לה והוביל אותה עמוק יותר אל תוך האפלה
בתנועות עגולות ושקטות.
שיערה השחור, שהתמזג עם צללים, נע אחריה, משתלב בגופה. שמלתה
האדומה, שאיבדה מזוהרה בחשכה, התפתלה אחריה כמו גלי ים אדומים.
הם זזו בהרמוניה מושלמת והפכו לגוף אחד.
הוא השעין אותה על כתפו ואז נתן לה ליפול לאחור. אוחז בגבה,
העביר את ידו על צווארה ואז שוב קירב אותה אליו. היא ידעה שהוא
חשק בה וידעה שהכל רק חלק ממשחק.
אך לא היה אכפת לה כי היא רצתה לרקוד. לרקוד אל תוך הלילה.
רגליה נעשו קלילות מכל צעד וכל צעד כאילו נעשה בריחוף איטי
ושקט. הוא הרגיש את ידיה על גבו
וחיזק את אחיזתו במותניה. הוא לא רצה שתלך, לא רצה שתעזוב...
הוא סבב אותה סחור סחור - ריקוד פרידה אכזרי. הרי הוא ידע לשם
מה הם רוקדים - הם רקדו כדי לזכור.
כשחזרה לזרועותיו בשנית, ועיניהם נפגשו - דמעה ירדה על פניה אך
היא חייכה אליו שוב.
הם הרשו לעצמם להעצר. מבטיהם נבלעו אחד בעיניו של השני. "אל
תדאגי..." הוא אמר לה והעביר את אצבעותיו הארוכות על שפתיה
האדומות והחמות. כן, הוא חשק בה. אך גם היא חשקה בו.
לכן נעמדה על קצות אצבעותיה בכדי להגיע לשפתיו. ניגוד של קור
וחום. ניגוד מושלם.
ואז, נבלעו נשמותיהם ע"י האפלה...
השחר עלה והעולם החל להתעורר. נשמות טהורות התפוגגו באוויר -
אך הם תמיד יזכרו - את ריקוד פרידתם, הריקוד האחרון - הריקוד
אל תוך הלילה...