"מצטער, אבל אני חייב... זה מתוך אהבה." ככה הוא תמיד היה אומר
לי. היינו בחדר שלו בבית שלו, היינו בלי בגדים, מתנשפים. אני
בכיתי. לא הסתכלתי עליו, לא העזתי, זה כאב מידי. הוא ניסה לגעת
בי. קמתי, התלבשתי. הוא נישאר במיטה. ברחתי לפארק. שם, על
ספסל, בכיתי. בכיתי כל כך שאנשים פשוט בכו איתי.
זה היה יום סגרירי. כמעט גשום. טפטוף שהתחזק לאט, עד שהפך מסתם
מטרד קטן ולא חשוב למבול שהרטיב אותי כל-כך ,שיכולתי להרגיש את
המים חודרים לי לעצמות. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהוא עושה
לי את זה, ובכל זאת, לא העזתי להיפרד ממנו. אם הייתם רואים
אותנו ביחד, לא הייתם מאמינים שהוא הוא כזה. הפעם זה היה הכי
כואב. הוא היה חזק היום, אולי בגלל שלא הייתי פה איזה יומיים
והוא שונא את זה שאני נעלמת לו, גם את זה ליום אחד.
היום, למרות שאמרתי לו שאני לא יכולה, כי זה יכול להיגמר רע,
הוא לא הקשיב.
לא חזרתי אליו. לא יכולתי.
ועברו כמה שבועות, עד שהתחלתי להקיא והיו לי סחרחורות ובחילות.
הלכתי לרופא נשים. כל הדרך התפללתי שזאת סתם מחלה. לאמא שלי לא
סיפרתי. לא רציתי שהיא תדע. גם אין לי את הכוח לספר לה. אני
יותר מידי מפחדת.
הרופא אמר בדיוק את מה שלא רציתי לשמוע. שאני בהריון. הוא שאל
אם אני רוצה את התינוק. "כן" שיקרתי. מה עוד יכולתי להגיד?
אחרי שלושה חודשים חזרתי. שאלתי אם אפשר לעשות הפלה. הוא אמר
שזה מאוחר מידי. אז, בפעם הראשונה בחיי, הבנתי מה הכוונה למשפט
"עולמי קרס". הרגשתי כאילו השמיים מוחצים אותי. כאילו ההרים,
האנשים, השיחים, הכל מתמוטט עלי. יצאתי משם בוכה וניסערת.
שנאתי אותו כל כך. אני אמרתי לו שזה מסוכן היום ושילך לשירן,
החברה השניה שלו. הוא לא הקשיב. הוא אמר שבעיניי זה תמיד אונס,
אז מה זה משנה? אמרתי לו שדי, שיפסיק, שכואב לי נורא. הוא אמר
לי לשתוק. שזה נעים לו.
אני לא רוצה להיזכר ברגע הזה אבל אין לי ברירה. האדם הזה הוא
אבי הילדה הקטנה שגדלה לי עכשיו ברחם. היא נעשתה באותו יום
נורא.
את הסימנים כבר התחילו לראות. הבטן שלי התנפחה יותר ויותר. אני
כבר לא יכולה לשקר.
גם לא לחיות.
אבל זה לא פייר כלפיה, אז אני ממשיכה. מישהו מחפש בת?