|
או: הרגע בו נחתו חלקי המכוניות בתחתית ההר ונשמע ציוץ
הציפורים
לניב. ציפור-נפש.
האור הכוזב היה מהתל בהנחה לפיה כיוון
מבטך מופנה היה מזרחה.
הלוא השמש שהליטה פניה ממערב
היתה טריגר לשיערי המתבדר ברוח
כמו גם להיותי צל המגבה את צעדיך
מאחור.
כמו אז, אף יהודי פחוס כפות ידיים
קמוטות ולשון מערסלת.
צליל הניתוח הלוגי שערכת באותו הרגע
נשמע לבטח כסנדל תנ"כי עת
זריעת סימני צעדיו על עלי השלכת
שהשרתי משיער העבות הזה
הסגול.
הייתי ישובה אל מול מאוורר בחדר
דחוס, קצוות מפלחים את שדה הראייה
הנושק למפתן הדלת מעברו
השני
חלפת שוב
ושוב, לבלי היכר.
בספטמבר הקרוב ימלאו לתקתוקי השעון
שלושה ציוצי
עורב עמוד חשמל סדוק
וזכוכית
מנותצת.
אפשר והבזקי האתנחתא, המקבילים
לפקידי היומיום המנהלים שגרה בין הארוחות
ביצה קלושה, כוס מים מוכתמת קרן שפה
קליפת בננה
הם שיהוו הבסיס לשברי הזכרונות
שבם איאחז בכדי לנסח הגדרה.
יום שלישי, שבע שנים לחלל לממכר שברי טעמים.
שבירת שגרה אמרנו, והתוצר לעבודה מאסיבית לתוך
לילות טרופי קמטי כוחות משיכה ממשק רחוב
המסגר, פיח המוסכים ועדנת תפוחי הזהב
זיכו אותנו ביום חופש בלתי
מנוסח
הו, שבחי הבירוקרטיה.
היינו מתמוגגים על זכות הפפריקה
שאלת
מה משמעות ההגיג התורן
"אין דגים במים מתוקים".
בקצה הסינאפסה שבצפון האגודל
נגעתי בחוטם שלך, מהודק
לדוג כפעולה וכשם עצם, אמרתי
מתוקים כי אין שלמות מזוככת
סברת אתה, מנקה את החוטם
לא רציתי שכך יהיה, לא כך
לא כך.
שעה קלה לאחר מכן,
שרועים פרקדן ונשענים אחורה
לצלילי ביורק
התחרנו מי יזיל סוכר חום קודם לכן
מנסים לרדת לעומקה של דיסקרטיות של
איש לא לי, נקודת חן ושפה בשרנית נפוחה
יש קסם בשם הזה, נור.
קרן הזווית האפילה לא היטיבה עמך, יקירי
והבחנתי שניצחת שני ושאת אהבתך לאותו
האיש לא תצלח להסתיר גם
אם עשרים
ושמונה עלמות חן עטויות
משמני צד וגומות
חן באגן המותניים
ישלחו זרועות גרומות לעבר הרקות
הכהות שלך.
קבענו סימן דרך ללילה הזה,
געגוע, אמרת.
ואני מיללתי אניצי הבזקים
מסבירה את הליך התנזלות המבט.
אמרתי גיא ודברתי מבט לעבר תקרה
וידיים האוחזות בשמיכת פיקה כאשר גבו אלי.
נזכרתי בלשון מערסלת ושפה נשוכה שקובעת
די לך, מוקדם מדי
עוד.
רק רציתי מציצה, ומאתיים
חיקיתי את הטון המאנפף חתול
שתום עין מרקד בינות ירך שבורה וג'ינג'ית
ומי היית אתה? השמנת? הפינכה?
האמא שהניקה את גור החתולים שהייתה
היא, לכאורה?
"אבא של ליאור", אמרה, "מתנצלים על הפעם הקודמת
מקווים שהפעם יהיה
טוב יותר".
לא אמרתי לך, יקירי אבל ידעתי
אז שמיללו התקשחות, ושתקתי.
הוא לא אמר דבר.
הנהנתי בשתיקה מתרעמת
על הצורך לחשוף, להיחשף
כי טוב. כי צבעי פסטל מסמאי קרן שמש
ראוי שיצבעו קירות חיצוניים של זוגיות
בין ארבעה קירות, שלושה בתים.
בלעתי ליחה עבורם, צבעתי פניי בצבעי
הסוואה, עטיתי עדנה על חלב
לחיי.
ספרתי על אצבע לוחצת בצלעות
כאשר שביב מידע מצליח לחדור את מנגנוני ההגנה
שהשלכתי לארגז מארז התפוזים ההוא
שנח חמש שנים בחלל תחת המיטה שהכתמנו בבוץ
וזרעים של רחם שטרם החל ליבול
על אמא שלו, בריח ניקוטין
מלהגת רומיאו ויוליה
כשהלחץ בין ירכיי מתחיל להמיר תחושה לצבע
כחול ואדום וירוק וטורכיז
כמו כתם הדיו שהאיש שחלקנו
כתב על מקבץ הוורידים הימני שלי
"נור", שלא תשכחי
באמבטיה, תחת לפוך.
כשירדן בקש עט, הוא נטל את ידו
ומשך אחד מתוך השניים מבין
חלל הכיס לשד הימני שלי
מביט בי מתגרה, נושף שפה
ושואף ו
ירדן מבכה את מות הסטטיסטיקה
וקובע יומרות עם מג"דים שאיבדו עוד ילד
שהיה בו גרעין מההתיילדות שניסו
למגר
מעצמם
על הגבעה ההיא,
דיפוזיה אוסמוזה מיחושי ברכיים.
ביורק ממחישה את הבקבוקים ושברי המכוניות
המושלכים טרם התעוררותו של האיש
שאוחז בידה ולוחץ אגודל לאצבע, ביד ימין
כשם שאני לוחצת שן בינה לחריכי רכות בשרנית,
זה חוט השני הזה, ארגמן אתה
מרגיש, אני שואלת
והזיכרון האחרון שמפעפע בין המאבק שבליל שלישי
הזה, כאשר הבזק טעם הפפריקה מתעמר בנחירינו
הוא גבי העירום
השעון על דלת מוסך המאובקת
ביו חריצי פלורנטין
כשהפדחת שלך הולכת ונעשית מוכתמת בקלישאה
מתוקה המורכבת משברי זכוכיות של שמשות אוטובוסים מן
התחנה המרכזית
הסמוכה
והרצונות המקבילים שלך ושל מי
שאני כעת מתקבצים לשני משפטים פרוצים
לחלל הפיח
גרוסמן אמר אל תפסיקי
מרים, אל
תיפסקי.
הנחתי אותו בידייך כמו נפרדת מהסכין
שליאור הותיר בידיי ופיללתי שהקהות הזו
תיערם לכדי משקע גולמי שתרצה לחלוק בו
עם לשוני הבזויה.
אני נטלתי מאותה התחלופה של יאיר ומרים
את זיגוג המבטים לכדי בכי בדמעות של אחר
ואתה נקשרת לתיאור הילד שלו לכשיהיה
איש.
ספרת לי על שברי חלום שכתבת במחברת פירורי
שברי מראות סמויים בין מצמוץ לשינה לעירות לחידלון
מחברתך הסגולה, עטופה נייר אורז
אמך ודודה ישובות בבית קפה בביאליק
בגווני שחור ואופר כאילו נקלחו
מתמונה שצילם צלם גידם שניכן
בשמיעה אבסולוטית
הן היו ילדות, אמרת
ואתה הבטת בהן, בבגרותך.
אפשר היה להניח שברגע הזה כף הרגל
שלי השתטחה
ומעכה את תמרת העשן שהותיר האווירון
האחרון. ראיתי אנפה ושמעתי ממשק כנפיים.
אפשר והייתה זו נקודת הזינוק,
פעפעועי אנרגיה שהומרה תוך שאיהפ וחצי
לזיכרון עמום וצריבה בחלל הפה.
את סכמטית, תקבע
וצינורות המתכת המבהיקים בחלל החם הזה
שגורמים לסגת מהטריטוריה בה את מתנועעת
כן, פסקת
אלו שהיום נעים להתנשף בעוכריהם
שנדמים לי מוחשיים מאז
עלולים להמאס.
ליאור מאס בקתרזיס, אבן בסיס
בפירמידת הפטפוט שלי
העשויה דיקטים שהרקיבו
בנזילת האתמול,
אתה לא מתבדה כאשר שוב אני
משתמשת במילה דיאלוג
דיאלוג בחשיכה
דיאלוג הפיסחים הגידמים ה
ישויות שחברו לטוס לנמל הברמודה
בכדי להרגיש בידיעה
שלעקב בצד האגודל
ההוא אין מסלול עוקב.
כך נפרדנו
2.8.06 |
|
|
-"ואם לסבתא שלי
היו גלגלים"?
-"סבא היה רוכב
עליה". |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.