לא יכול להיות שנשארו בי עוד מילים. את כל נשמתי כבר שפכתי,
בכל דמעותי כבר טבעתי. כל מחשבותי כבר עמוק בתוך ראשי. כל
זכרוני דוקרות לי בליבי.
לפעמים, אני כבר מסוגלת לשכוח. מסוגלת לשמוח. לטעום קצת
מהאושר.
לפעמים אני בטוחה, אבל בטוחה, שנגעתי באור.
האור שחיכה לי שם בקצה, לאורך כל הדרך. וליווה אותי. הוא היה
התקווה.
אז למה אם הגעתי אליו עכשיו,
אם הגעתי, ונגעתי בו, הרגשתי אותו,
ראיתי, שהוא באמת שם,
למה לחזור אחורה?
למה אפילו צעד אחד,
למה אפילו לסובב את ראשי?
כי שם המקום שטוב לי בו, שם המקום שיש לי עוד תקווה,
ולחזור אחורה זאת דרך ארוכה.
היא מייאשת, עצובה,
היא כל כך חשוכה.
ושם, שם יש לי אור
יש אור בתוכי
רצון להמשיך, להתמודד, לנסות.
והפעם זה אפילו אפשרי
ואני מאמינה,
מאמינה
שיצליח, אני אצליח
ויהיה לי טוב
ובסוף,
אני אלמד איך לאהוב...