באמרת פיך יצאתי לדרך.
עברתי עולמות לרוב
עד אשר מצאתי עצמי שוב בעולמך.
לחמתי בעמים וארצות אין ספור
עד אשר הגעתי אל עמך וארצך.
כבשתי ערים מוקפות חומה גבוהה
עד אשר הפלתי את חומתך.
ושבתי אליך שתגאלני.

באמרת פיך חזרתי
ובדממת נתיני ממלכתך
שהפכו ברגע לעבדי הכנועים
מתהלך אני בעירך
כאילו הייתה בית מרחץ.
ושבתי אליך שתגאלני.


באמרת פיך
את האויב הכנוע גורר אני מרגלו למשפט.
גרירתו נשמעת כרקע סוחף
לצלילי שקשוקי חרבות ומגנים
המצטרפים לסימפוניית פחד של
פרפורי לב משולבי רעידות ידיים.
ושבתי אליך שתגאלני.

עד לבוסתן שבפתח ביתך נחלתי.
שם בחוסר תנועה מיותרת, כמו פסל אל יווני
מחכה אתה בכיליון עיניים לשובי.
עד מרחק נגיעה ממך אגיע ואיעצר.
אשליך לפניך אויב נפשע.
כורע ברך פצועה לארץ חשופה.
מרכין ראש שיצא לראשונה מקסדתו המבורזלת
זה חמישה ימים.

שבתי אליך שתגאלני... לחשתי
מכוון חרבך לצוואר האויב.
ומההרים מהדהדת זעקת העם.
"איש בחטאו יומת..."

שבת אלי שאגאלך...
אומר רק זאת
"גם למלאך לבן יש צל שחור.
רבים הרג האויב המוטל לפנינו
ובתוכם אין היכול למנות
את חפי הפשע.
דינו ראוי שיהיה מיתה.

אך אם שבת אלי שאגאלך...
ידוע תדע כי אין אני גוזר מוות.
שכן - אין דם מבטל דם".