"רגע, רק עוד קצת, לא לזוז"
אה אההה אההההה

"נו רק עוד טיפה, נשאר לי עוד אחד" כך אמרת כשהכית בפטיש על
היתדות שרתמת אותי בהם לאדמה וכך החזקת אותי, שכובה...
ממש כמו היתדות שהערמת על ליבי הפצוע, טיפת הזיעה שעל מיצחי
זולגת על חוטם אפי. היא לא מפסיקה מחדול כמו שאתה לא מספיק
להתקיים...
ובכדי שלא אוכל לנבור את פי, הכרזת, "עכשיו דומייה"

אה אההה אההה... והותרת

קטפת לי גבעול זקוף מבין שיחי ורדים, קירבת לאפי
לחשת: "זה בשבילך יקירתי"...
ובדיוק כשהנחתי את ידי על גבעול הורד נוכחתי לגלות שקוץ דוקרני
חדר לאצבעותיי.
הדם הותיר אותי מדממת, והחל לנטוף על רגליי החשופות ולהכתים את
שימלתי הלבנה, והבתולית, השמלה שכישפה לך את החושים.
שותה את דמי לשיכרון, לוגם מכוס היין את הדמעות שעל לחיי.
מקלף  את עורי להנאתך, מכרסם את שפיותי לאורו של יום.
נוטש, נוטש ומתרבה...