ילדה קטנה מהלכת אי שם.
זמנים קשים מאלו עברו כבר מזמן.
אך הנה היא מתיישבת לה בחוץ, בגשם, ובוכה.

אולי אמה אבדה.
אולי לקחה איתה גם את טיפת התקווה שעוד נשארה.
ואין בעולם מראה עצוב מילדה קטנה בוכה.

בלי להגיד מילה, צפה בה מרחוק גור חתולים קטן.
מבין השיחים הביט בה בעיניים גדולות.
וודאי אם היה דובר כאדם היה קרב אליה ושואל:
"מה קרה ילדה? האם אבדת את דרכך?"

אך גור חתולים אינו מדבר כבני-אדם.
ולמרות זאת, אולי גם הוא חושב שילדה קטנה בוכה זה מראה עצוב.

לאחר רגע קט תפסה הילדה את מבטו של הגור.
הוא הביט בה בעיניים מבריקות ובוהקות מבין השיחים.
היא הביטה בו בעיניים גדולות מבעד לדמעותיה.
רגע כזה של שקט שנראה כאילו ימשך לנצח.

אבל פתאום ברח החתול ורק הילדה נשארה, יושבת, בוכה.
ואין מראה עצוב מזה.

דברים כאלו רק גורמים לי לשאול:
האם החתול יודע?
האם לחתול אכפת?
מדוע ברח והשאיר אותה לבד?
האם קיים החתול או האדם, שיעז להתקרב אל ילדה בוכה ורק ללטף
בחיבה את גבה?
בלי להלחיץ, בלי לדרוש, ובלי לשאול שאלות?

כנראה שקיימים יותר חתולים כאלו מאשר בני אדם.