מוצאת את עצמי שוב בוהה בדף, עוברת על המילים העדינות בחיפזון,
מנסה לשבור אותן במבטיי המאיימים.חושבת על העט שחרט אותן על
הדף.
חושבת על מה שכתבתי באותו סיפור לא מובן.
מסתכלת על כל אות ואות, על כל מילה ומילה, על כל משפט ומשפט.
אין משמעות לזה, חשבתי, כשאותה מחשבה צלולה עברה בראשי.
הכל נגמר, אפילו אין נקודה. איזו טיפשה שהייתי.
הסיפור אינו נגמר.
אז עוברת עוד מחשבה אחת כאשר אני קוראת את המשפט "הרגש השתלט
על המוח". את כל כך טיפשה, אין זהו משפט כי אם רק הזיה זמנית,
ממש כמו כל חיי.
הבועה הזו שאני מטפחת, דואגת שאף אחד לא יפוצץ אותה.
היא תתפוצץ כשאתעורר למציאות, בינתיים אני אשאר פה לחשוב על
הכל.