אין לו אבא מכה ולא אמא אלכוהוליסטית. הוא לא איבד את אחד
האחים שלו באחת המלחמות ואף אחד מהם גם לא הסתבך עם סמים. הוא
לא נאבק כל ילדותו בעוני נוראי וגם לא היה ילד שמנת. הוא לא
הצעיר ביותר וגם לא הבכור והוא ממש לא טיפש. הוא לא יצירתי
יותר מידי אבל כשהוא תופס את הגיטרה הוא מצליח להתפרק. לא
העיפו אותו מהבית ספר והוא גם לא סיים ראשון. הוא אף פעם לא
היה הכי מהיר או הכי חזק אבל הצליח בהכל. אין שום סיבה שיצא
ממנו רוע שכזה כלפיה אפילו לא טיפה. אין שום "הצדקה" למילים
שאמר לה אתמול ובכל זאת הוא אמר. "אני פשוט לא יכול איתך יותר,
עם הרצון הזה שלך להשיג סוג "אוטופיה". לא יכול. לא יכול עם
הפרפקציוניסטיות, עם האהבה הזאת לא יכול לשמוע אותך שרה, אני
נגעל מלשכב איתך, נגעל מהנשיקות שלך, לא רוצה לשמוע את הבוקר
טוב הזה שלך עוד פעם אחת בחיים שלי".
זה לא היה חלק מויכוח או ריב. הוא פשוט הסתובב אליה לפני
שנרדמו, אחרי שנתן לה נשיקת לילה טוב ואמר לה שהוא אוהב אותה,
כל כך כל כך. היא התסכלה עליו לרגע, בשוק. לרגע חשבה אם להאמין
לו או לצחוק אבל המבט הזה שהיה לו בעיניים הסביר את הכל. היא
אפילו לא אמרה מילה. פשוט הסתובבה וקמה, מתלבשת, מוציאה מהארון
הגדול תיק ואורזת בו כמה בגדים. היא לקחה פלאפון, מברשת שיניים
ואת המפתחות של האוטו. נעלה נעליים ויצאה. היא לא אמרה להתראות
או שלום. או לאן היא הולכת או מתי תחזור. היא פשוט יצאה. לא
העיפה בו אפילו מבט אחד מלא אכזבה כמו שחשב שהיא תעשה. הוא
הסתכל שנייה על התקרה ואז הבין מה עשה, הבין שהוא איבד אותה,
שאחרי השטיפה הזאת היא לא תחזור אף פעם, אולי רק בשביל לקחת את
הדברים. הוא רץ את כל המדרגות והרגיש את פרץ האדרנלין בגופו.
יצא לרחוב לבוש רק בבוקסר ישן ובלוי ורץ לכיוון מגרש החנייה רק
בשביל לראות שהיא כבר לא שם. היא לא ענתה יותר לפלאפון וגם אמא
שלה לא הסכימה למסור לה אף הודעה. והוא ידע שהוא איבד אותה.
וזה מגיע לו. אחרי שבוע וחצי כשנגמרו לה כל הבגדים והכבוד שלה
נתן לה לחזור היא חזרה. עם 7 ארגזי קרטון גדולים, היא נכנסה
הביתה, או לבית שלו והתחילה לארוז. קודם את הבגדים, אחרי זה
כמה מנורות וכלים, תמונות. פתאום הוא הגיע. הם הסתכלו אחד על
השנייה למשך זמן קצר ולא הוציאו מילה. היא סובבה אליו את גבה
והמשיכה לארוז, נלחמה בדמעות וברצון הכל כך חזק לחבק אותו.
"רחלי תסתכלי עלי לרגע, תדברי איתי, אני כל כך מצטער אני לא
יודעת מה קרה לי, לא התכוונתי לכלום". היא לא הסתכלה, לא ענתה,
פשוט סיימה לארוז, הוציאה את הארגזים מחוץ לדלת והתקרבה אליו.
"זה המפתח שלך, אני מבטלת את כל ההוראות קבע לחשמל ולמים".
"רחלי, יפה שלי, אל תלכי בואי נדבר, אני אוהב אותך כל כך".
ועכשיו היא כבר לא יכלה לעמוד בזה יותר "זה בדיוק מה שלא הבנת,
יותם. אני לא שלך יותר, אפילו לא לרגע אחד קטן. ועל האהבה, גם
עליה אני אתגבר".