הסירה הקטנה והדולפת מתנועעת חרש על פני הגלים, ואני אחוז
הקדחת שוכב בתחתיתה, הבגדים שלעורי סופגים את מי הקרח, עורי
צמרמר. מדמה אני לחוש את מצולות הים, שם החושך שולט ודאי ובנות
ים מחכות לי, שרות בנחת מושך, מהפנט. לא תהיה לי ישועה, לא
יבשה ולא מצולות לא תצלחנה לחבר את תודעתי השבורה, אשר השדים
תלשו בבשרה כמו הייתה טרף צעיר.
אפולו צופה מעליי, זאת אדע במטושטש, מרכבת האש שלו עושה דרכה
בנינוחות מחליאה על פני רקיע נקי, התכול האין סופי שבו יושב על
חזי. אכן צדקה הדעה - אינני יודע אושר גם בבוהי בשמי הארץ, אשר
הציפו את חלומותיי זה שנים כה רבות במבצר.
אני נסוג מפני קרני השמש הלוהטות, אף כי גופי אינו זז בקרקעית
הסירה הנדה, מתכנס בתוכי עת ראייתי הופכת חשוכה, אוזניי כמעט
ואינן שומעות את רחש הגלים. איה אתן סירנות, מדומני כי אני
לוחש.
"עת למשוררים לאחוז חרב" לוחש הקול, "ולהוגים עת להשמיד, כי קץ
רוחם של האלים בזו הארץ, כי בא היום" הוא מתרעם לפתע - "ונתכנס
במחילות אנו היראים מן השמיים, והמרחב המתפורר והזמן המכה גלים
בדופן מבצרנו, מאיים להשחיתו לכדי מאום."
אני אשקע עוד ועוד, הווה עבר מתבלבלים לי וחשתי את פנים הקליפה
נתלש אחורה אל הבפנים, אבקה חמצמצה תנשור אז אל עיניי אשר דימו
לראות אלים רוכבים על פני שמיים שאינם עוד מובנים לאדם אשר
כילה ימיו בין קירות מגנים, שם טכנולוגיה ופילוסופיה אשר הינן
ואינן אוחזות בנול, במארג, ביד ברזל בין קירותיו פן זה ידלוף
אל הבחוץ ויתאדה ברווחים שבין פה לאז, והאתמול שמעבר לפינה.
הקול חוזר, כמו מתנשף עת הוא עמל לעקור את חומות השפיות עליהן
עמלתי כל ימיי ולא אדע אם זה אני או הדעה, אשר עוקבת אחריי
מתוך קירות מגן מבוצרים ואטומים.
"לשון חלקלקה משתרבבת ממעמקי שאול שם אדונים מזעזעים ספי עולם,
מפלספת דרכה לקצות אמירים שם מתעוות הנוף משכבר הימים, אז יידע
בעליה כי לא נותר לו מקום עוד בזה הבית. אז ייפול ממרום
עקשנותו אל בורות השאול המוגנים ויכלה ימיו בעבודה רבה. ומן
העבודה תבוא הישועה."
ואף מבעד לחורבות עצמי אני בז לזה הקול, הלוחש לי מכל גל, כל
תנועה של הסירה, מקרני השמש המתעוותות ומגלי הזמן המחליאים אשר
נשברים זה בזה מעל ראשי, רסיסים של קצף זמן כטיפות שמן רותחות
בלתי נראות בפניי, מטריפים עליי את דעתי. התעוקה שאחזה בחזי שם
בתעלות הלחץ של המבצר נעלמה כלא הייתה. אינני יודע איך וכיצד
זה קרה, אך ללא ספק אני זוכר כי בראותי את בוהק החוץ המחריד,
היו רגליי כמעט כבדות מכדי לשאת את גופי וליבי חישב להפסיק
פעימתו.
"זו הדרך לסופך" צעקה אז הדעה, "לא המוות יקבל שם את פניך, לא
שערי שמיים ולא מנוחת תמיד כי אם כליון וחוסר ההיות. תתפזר
כפלסמה של תא אשר דפנותיו נתלשו מעליו!"
ואני צועק, הסחרחורת כבר מכניעה את גופי לכריעה, "ישפטו אותי
האדונים על מעשיי" והדעה בעצב אז פוסקת "לא השארת כל ברירה,
מהנדס." והבועה יוצאת אז לדרכה.

חישבתי להגיע אל החוף. זיכרון מעורפל הוא החוף אך דומני כי
זוכר אני רצועה זהובה שם הקרקע אינה מתכתית וקרה, שם את הרואות
עיניך לא עיצב יצור אשר ימיו חלפו מן העולם, והוא מכורח
אינסטינקט חד ואינטלקט נאחז בציפורניים בעולם לא לו. אני מודע
במעורפל כי כל הזמן ממשיכה הדעה לנאום את נאומה, לא עוד אליי
הנידון לכיליון כי אם לשאר בני האנוש הלכודים כעכברושים אשר
אוזנם קשובה תמיד לדבריה, באם ירצו או לאו.    
לעד היא תגולל את הסיפור אשר מיתולוגיה והיסטוריה חושלו בו
בידו הרמה של אל הזמן.
לא רבים עוד נותרו אשר זוכרים את הימים שמחוץ למבצר.
זה התחיל בספר.

דרך חשיבה חתרנית אשר עובדה לכדי תפיסת עולם מהפכנית, נכלאה
בין דפיו של ספר ונחתמה בדמו של ההוגה, אשר את גופתו מצאו
שרועה על שולחן עץ אי שם באזור מה שהיה איטליה.
הספר נמצא תחת חזהו הדומם של פנסיונר אנונימי, כריכת העור שלו
מוכתמת נתזי דם, ובעמוד הראשון, בכתב גדול ובאנגלית קלוקלת
כתוב: "אנא מכם, המוצאים את גופי - עשו את שלא עמד לי כוחי
לעשות, והשמידו זה הספר."

הראשון שקרא בו, השליך עצמו עם מכוניתו מצוק, השני הרעיב עצמו
למוות. השלישי, נטרפה עליו דעתו והרביעי - הרביעי היה מו"ל...

המושג פילוסופיה אקטיבית התפשט כאש בשדה קוצים באותו קיץ ארור,
ובאותו אופן שבו ליוותה התקשורת את התפשטות הסארס, או שפעת
העופות, היו הכותרות מכריזות - "נמצא תרגום של הספר למלזית,
המשטר מכריז על מצב חירום."
ממשלות העולם ניסו לעצור את התפשטות הרעיון ונהגו בספר כמגפה,
אך ללא הועיל - הרעיון תמיד היה ותמיד יהיה חזק מהאדם. עת
ההיגיון הלך ונזל מן העולם המתעוות, חוקי הפיזיקה פורשים
כנפיהם ונודדים בלהקות למקום חם יותר, החל האדם לעשות את שעשה
בשחר היותו, כאשר הקיום היה מפחיד ולא מובן - הוא פנה לאלים.
הדתות עצמן התפוררו ככל שאר יצירות האדם, אך פירורי סיפורים
ושאריות מיתולוגיה הותכו יחדיו לבליל של אמונות תפלות אשר אימץ
לו האדם בניסיון כושל, ואבוד מראש, לעשות סדר בכאוס שיצר
סביבו, ביום שבו הפכה תודעתו של האדם חזקה מספיק לפרום את
המרקם ביצירתו של האל.
לבסוף הצליחה חבורה לא גדולה של כמה מאות אנשים לנעול עצמה
בתוך מבצר - רובו המוחלט קבור מתחת לפני הקרקע, שם מסיבה לא
ידועה האדמה עוד לא כילתה עצמה בשירתה המחרידה, קירותיו
מתוחזקים על ידי טכנולוגיה אשר ההיגיון בה חסר כל היגיון, ועל
ידי חבורה קטנה של כוהני דת - אשר תחזקו בקנאות תפיסת עולם
נוגדת, אשר מנעה מפנים המבצר מלהתנדף הצידה בזמן.
וכך חלף עידן האדם על פני המבצר, מעליו בשמי התכלת החלו להתנפץ
זה על זה גלי ההזיה של הזמן הזורם כעת לכל הכיוונים, נשפך דרך
החורים במרקם המרחב והזמן שנאנס על ידי הכלי החזק ביותר שהיה
לאדם אי פעם - תודעתו.

הדעה עוקבת אחריי ממעמקי תודעתי המפרכסת, נעה בין רחמים ואימה
לשנאה תהומית.
המים הקפואים שנספגו בחולצתי החלו לוחשים באותו קול נורא של
צינורות מתכת מתעקמים, קצף הגלים הנשברים על הרפסודה השוקעת
לאיטה היה כחומצה בפניי, אך אני כבר כמעט ולא מרגיש דבר,
תודעתי השבורה מוותרת על הניסיון האבוד להבין את המתרחש מול
עיניי ומכבה אותן לחלוטין.
ובכל זאת אני רואה אותה - את הבועה המחרידה מרחפת על פני הגלים
בתנועה מלטפת וחסרת תקיפות, מצמצמת את הפער בינינו באיטיות.
אני יודע שעיניי עצומות - יותר נכון, פקוחות, אך לא עובדות
עוד, פניי בוהות בעיוורון במחול השדים שמעליי, אך בכל זאת אני
אראה את הבועה - החור בגרף.

טבע האדם לפחד מהלא מובן. טבע האדם להרוג את הדבר ממנו הוא
מפחד.
הייתי צעיר כשנחתמו דפנות המבצר, לפני כמה זמן לא אדע - זמן
הוא מוגש שאבד עליו הכלח, אך בוגר מספיק כדי לזכור את הבחוץ.
לא לקח להם זמן רב להבין שאף שאלוהים, שזנח את האדם, שזנח את
אלוהים, מאס ביצירתו, וקימט אותה כפי שצייר מקמט את הדף עליו
שירבט ניסיון לא מוצלח, הרי שמעבר לחוקי היחסות וכח המשיכה,
קיים כח חזק מהם הקורא עליהם תיגר תמיד ובכל מצב - כח החיים.
כשם שגבעול עשב צומח מבעד לסדק זעיר באספלט, וכשם שיש חיים
במעמקי האוקיינוסים, במקום עמוק כה שחציו של אל השמש מעולם לא
חדרו לקרקעיתו, כך צמחו חיים בחוץ - זרים כל כך לקיומינו עד
שלא היינו יכולים לחוש בנוכחותם, ובוודאי שלא לתקשר איתם או אי
פעם לקוות להבינם.
וכך הועסקתי כמתכנן נשקים.
ידיו של עזאל הנחו את ידי באותם ימים, בהכנת כלי משמיד אשר
לאימתם אין גבול ולכוחם אין אח ורע בהיסטוריית האדם, בעוד
האויב הגדול, הפחד מפני הבחוץ, הלך והשריש בתוך מבצרנו האטום.
הדעה חיטטה במוחי כל זמן שהייתי ער, דרבנה אותי למקוריות,
לאכזריות, לאלימות טהורה אשר, לפי שרטוטי, עוצבה תחת פטישו של
ת'ור לחרב אשר חיפשה להלום, אך להלום ברוחות רפאים לא יכולה
הייתה.
וכך הגיע יום אחד לשולחני מסמך חתום מעת כוהני הדעה. חלחלה
אחזה בי עת קראתי ברעד את השורות. רובו הגדול של המסמך היה
מצונזר ביד קפדנית, אך לא היה ספק במקורו - היה זה הספר.

מאותו יום חשתי בטירוף אוחז בי אט אט, ובעודי קורא במסמך החלו
רעיונות חדשים עולים בי, באותו אופן בו מחלה קשה מעוררת חום
גבוהה, היוצר הזיות לא מציאותיות, כך הייתה שפיותי המתערערת
יצירתית יותר ויותר. את הזיותיי כבלתי בשלשלאות ושלחתי לכוהנים
על דפים של נייר, בעוד הדעה עוקבת ומקפידה שלא אפול לתהום שעל
סיפה צעדתי בכבדות.
הבנת מרקם החלל והזמן, הראייה הנכונה של הקשרים הכה עדינים,
כחוטי השני, בין רגע למשנהו, בין העבר, למחר, לרגע שנמצא שלושה
רגעים שמאלה, ההבנה הכוללת של הקיום היה כבדה מנשוא.
ההבנה טשטשה את הגבולות שביני לבין המקום, ותודעתי הגיבה כפי
שהגיבו כל המוחות לפניי שנתקלו בהבנה, כפי שמגיבה כל חיה כאשר
מאיימים על הטריטוריה שלה - היא החזירה מלחמה.
אז החלו להינתק הקשרים הדקים כקורי עכביש של הקיום סביבי.
הדעה הכריזה עליי כעל ניסוי כושל, ונעלה אותי בחדר לחץ מבודד,
סמוך לתעלות הלחץ שעל גבול המבצר והנהר המקיף אותו. היא המשיכה
לעקוב אחריי בעניין, אף שהפסקתי לתכנן נשקים זה מכבר, וביליתי
את זמני החופשי, ברגעי השפיות, בנגרות חובבנית, וניסיון די
מביך ברמתו, של בניית סירה קטנה.
יום אחד, זה הופיע. חור קטן, חסר צבע ומשונה בנקודת המבט שלי.
זכרתי כתמי שמש מילדותי בחוץ, ואני זוכר שחשבתי לעצמי כי הדבר
דומה, שכן ה"חור" עקב אחרי מבטי לכל מקום בו מיקדתי אותו, ואף
שהיה חסר צבע מובהק, היה שם כשעצמתי את עיניי, ונע עם תזוזת
גופי.
ניערתי את ראשי, והוא נעלם.
מקץ כמה דקות, בצעתי ניסוי מחשבתי - נתתי למבטי לאבד מיקוד,
ופתאום שמתי לב לנקודות - כדוריות לבנות מסתחררות סביב מרכז
שדה הראייה שלי במערבולת. לא הייתי בטוח אם דמיינתי אותן, עד
עתה אינני בטוח, אך גם הן היו שם כשעצמתי את עיניי או הסטתי את
מבטי, וכשהתמקדתי בהן מספיק זמן, ראיתי כי במרכזן מופיע חור
קטן. ההבנה נחתה עליי כמהלומת פטיש.
משהבנתי את מבנה הקיום הבטתי בסביבתי ביכולת ניתוח הדומה לזה
של אנליסט המביט בגרף. וכמו מתמטיקאי המשחק עם מספרים רכשתי את
היכולת לשחק עם חומר המרחב והזמן, לנקודה ההרסנית בה הצלחתי,
אף שלא חשקתי בכך, ליצור חור בגרף. נקודה בה לא קיימים קרעים
בקשר המרחב - זמן שכן הקיום עצמו, הגרף עצמו, לא קיים בה.
אלוהים אדירים חשבתי לעצמי. איזה רעיון מחריד. דבר כזה יכול
להשמיד... הכל. ובאותה נשימה חיפשתי שוב ללא כל סיכוי דרך
לברוח מן הדעה, שאנסה את מוחי, ופרצה את הסכר של תודעתי, אך
השיגה את שחיפשה, וכלאה את חוסר הקיום בצורתה האלגנטית של בועה
משונה.

היא לא מתקרבת, הבועה, אני מבין לפתע, צלול להפתיע.
זה המרחק בינינו קטן. או שהיא מתרחבת. או שניהם. דופן הסירה
פוגע בחבטה מטלטלת במשהו נוקשה.
העולם נשאב לתוך הבועה הגדלה במהירות, גבולותיה מלחכים את
דפנות המבצר עתה.
הדעה, מבחינה לפתע בסכנה הקרבה, מפסיקה ממלמולה הדתי וזועקת
לעברי:
"איך עוצרים אותה, מהנדס? מה ניתן לעשות? מהר!"
אני מתרומם, לישיבה, עיניי החשוכות רואות את הבועה העצומה
בולעת את סביבתה שנעלמה מעיניי, סביבה כדוריות לבנות ומתערבלות
של יסודות מרחב ורגעים מתמוססים, נקרעים באלימות, זמן המגיע
לנקודת רתיחה. ידיי מגששות מעבר לדפנות הסירה המאולתרת,
ונוגעות לפתע במשהו מוצק וחמים.
חול, אני חושב לעצמי. זהו חול.
המבצר נוזל מכדי קיום ואני מחייך לעצמי עת הרחש וזמזום הדעה
שליווה אותי שנים כה רבות משתתק ושקט ממלא את תודעתי.
אור קדומים מחמם את פניי בעודי, העיוור, מתרומם וברגליים
רועדות דורך על החוף. אני חש בהם - יצורים משונים קרבים אליי,
בוחנים, מנסים להבין אותי כשם שניסיתי אני להבינם, וחושב
שהרצון להבין גדול יותר מהיותנו בני אנוש, אלים, שדים ומפלצות
- כולנו.

הקירות האחרונים המפרידים ביני ובין הבחוץ מתרופפים ואני נופל
על ברכיי בעוד היותי עוזב את גופי ומתמזג עם המקום, ומחשבה
אחרונה חולפת בראשי המתרוקן, שיש משהו מרגיע מאוד בידיעה שגם
ביצירתו המושלמת של האל הטוב יש חורים.