זה היה המקום בו ראיתי את פניך, בשדה, מעל פסי הרכבת על הגבעה
שמשקיפה על הכפר - פנייך היו בעלות תקווה, כששכבת על הדשא הלח
בשלווה וללא דאגות.
שמתי לב אליך בין האבנים והעצים, בין הנחלים וחיות הבר, משחקת
בשיערך הפרוע, בצבע החום, למרות שהיה לו קצת גוונים של זהב
שדרשו להתבלט, הם בהקו תחת אור הירח.
הסתכלת מעלה אל שמי הלילה, בוהה עמוק אל תוך החשכה שאפפה את כל
מה שבאופק, אפילו הכוכבים עצמם נראו שבויים, אפילו הירח - על
ידי הלילה שסבב לנצח ועמד מלכת איפשהו מסביב.
למבטך נתקלו מקבץ כוכבים שזהרו כמו השאר, בוהקים בכל חוזקם
וכוחם, שנבע מאלפי להבות אש, הם הצליחו לחדור מבעד למעטה האפלה
ולהיראות על ידי כולם, והם עשו זאת בגאווה.
אבל אז הבחנת בכוכב בודד, כוכב שזהר בכעס, הוא היה חלש ואפוף,
ואורו - חיוור, הבוהק הנובל שלו נשמר תודות למיליוני כוכבים
גוססים.
המבט הנעול שלך ננעץ בכוכב, והוא בהה בחזרה, החיוך שלו היה
צנוע, אולי קצת מבולבל, הוא לא היה רגיל לזה שבוהים בו... ואז
ראיתי אותך מחייכת חזרה, לא חיוך קליל - אלא חיוך עדין ומרגיע,
שנראה כאילו עזב מבעד הלילה, ואת כוח המשיכה, ואז הוא היה
חופשי להגיע הישר אל הכוכב הבודד, והוא נצץ.