זיכרון ממשהו שלא באמת היה-
נשמע די מצחיק.
העצוב כבר נהיה מצחיק,
מרוב שהוא עצוב.
כבר לא נשאר ממש מקום להיות עצוב
אז אני הופך אותו למצחיק.
במקום שמיכה-
ציפיות עטפו אותי ואותו,
מסיבה טיפשית העדפתי להתכסות בציפיות.
התכסיתי בהן מאז נובמבר
מאותה המסיבה הטיפשית,
כשנפגשנו לראשונה, ביום ההולדת שלך,
ואמרת לי את אותו המשפט
שעליו אני חושב די הרבה, אני מודה -
"אני מסתכל עליך מחייך, ואני פשוט לא יכול"
מה אתה בעצם לא יכול?
לא יכול להפסיק לשחק?
לא יכול להפסיק להיות אדיוט?
לא יכול להפסיק להיות תינוק?
לא יכול להפסיק מה?
נמאס לי לנסות להבין
תגיד לי אתה
אחרים לא מעניינים.
רק אתה מעניין אותי.
עדיין.
מאז נובמבר.
עכשיו כבר יוני |
