לא מבקש כי יקראו על שמי בניין
מבנה אפור וצר שמסתיר את הים
לא מייחל כי יקראו על שמי רחוב
שם נפשות משוטטות, לא הולכות לשום מקום

לא בית-ספר יסודי בו הדבר המהותי
הוא תסכולן של המורות
מדי זריחה על מזבח ההשכלה הן מוקרבות.
גם לא תיאטרון, תרבות של מסכות
בו אנשים משחקים את החיים שאין להם -
אוי לבשה - לתחפושות.
אף לא ספריה בה שקט ומחניק
שם זו לצד זו מסודרות
מצבות קבורה לגבורים

לבטח לא שכונה אותה יצבעו באפור
לה יקראו גבעת סביון, רמת חמציץ או אולי נווה-אור
לא שואף כי יקראו על שמי בית-חולים
מי רוצה ששמו יקשר עם מגפות ותחלואים
לא עיר מוכת עוני, פשע, אבטלה
טינופת מעושנת ומטרד של המולה,  

הנה זיכרו
כי בי נשבעתי
מהם טעמתי ואף שבעתי
מסטיות היהירות, פשעי גדולה, שכיות תרבות
מכל אלה לא ארצה, את כל אלה לא אסבול
לא עוד.
לא עוד.
לא עוד.

במותי ארצה מהשקט!