כתבים מלאי רגשות, עלו באש הלהבה.
התנדפו ברצועות עשן, אל מול עין רטובה.
אך כמו האפר שנותר, נותרו גם רגשות.
וכמו האפר, מתפורר, מחזיק את הדמעות.

והלב בוער באש,
עולה בלהבות של נפש מעונה,
טובע בבריכת דמעות,
בריכת הייאוש האיומה.
בודד בעולם של זוגות,
כמו ירח בין הכוכבים,
עצוב יושב לבד,
את הדמעות מחזיק בפנים.

משוטט ברחובות, מנסה לשכוח את פרצופך,
אך הרוח השורקת שוב קוראת בשמך,
לך ליבי קורא,
שתמלאי את החסר,
לא סתם רומן של קיץ,
איתך להישאר.

אז אל תלמדי אותי להיות לבד.
אני כבר מכיר את התחושה.
לא רוצה לחיות בלי אף אחת.
אני שונא את ההרגשה.