טראחחח!!! פרץ ד"ר רפי חנניה את דלת חדר הניתוח בבעיטה ימנית
חזקה ללא כל מחשבה על כך שהדלת פספסה במרחק מילימטר את פניה של
האחות שולמית, וכך גם פספסה את הפיכתה של דלת חדר הניתוח מסתם
דלת של חדר ניתוח למכבש פוסטרים.
רפי לבש פני אמצע יום כיפור, התיישב באחד מספסלי ההמתנה
הבודדים במסדרון בית-החולים, ושלף סיגריה של אחרי.
בדיוק כאשר יום קודם לכן הוזכר כאחד המנתחים הצעירים המובילים
בתחומו בבית החולים שבו עבד, חווה רפי את כישלונו הראשון.
לא נותר לרפי דבר לעשות; הגברת שנכנסה לחדר הניתוח כשעה וחצי
לפני כן הייתה כבר הרבה מעבר לנקודת האל חזור, הרבה מעבר למותה
הברור, גם רפי וכישוריו כשלו מול הניסיונות להציל את גב'
רוזנפלד במצבה.
לא היה לו שמץ של מושג מה גרם לשני דבורי ענק להיכנס לתוך קנה
הנשימה של הגברת ולגרום לחניקתה הנוראה.

"יה בנזונה!" קטע מוטי, הערס הטמבל של השכונה, את חוט המחשבה
הריק גם ככה של מנשה.
מנשה אפילו לא סובב את מבטו אל מוטי; מנשה כבר הבין שיום גרוע
מזה לא מסוגל להתממש אפילו לאיתן טייב על ידי כל אוהדי הפועל.
מוטי גרר את כיסא הבר הגבוה ליד מקומו של מנשה, התיישב והחל
לדון במהלכים הגורליים של מכבי במשחק שהתקיים ערב קודם לכן.
מנשה המשיך לבהות בכוס הוויסקי שלו בעוד הוא מסובב אותה קלות
באקראיות.
לבסוף הרים מנשה את מבטו, הביט עמוק אל עיניו של מוטי ואמר לו:
"תגיד, אתה מטומטם? אתה לא שומע איך דופקים לך את הווספה
בחוץ?". מוטי רץ מיד אל עבר היציאה מהבר מבלי לסגור את הדלת
מאחוריו.
מנשה רוזנפלד, בעל הבר השכונתי, לא האמין כשראה את הבר שלו כל
כך נטוש בשעה כל כך מוקדמת של הלילה. הבר היה כל כך ריק שאפילו
היתושים שהיו משחקים עם כנפי מאווררי התקרה במשחק התחמקות
סטייל מטריקס לא הופיעו באותו הערב.
מהפינה השקטה הקבועה שלי בפינת הבר יכולתי להבחין במנשה.
הבנאדם היה הרוס לגמרי; הוא נראה כאילו גנבו לו את עיתון הבוקר
מליד הדלת בכל הבקרים של השבוע האחרון.
קמתי ממקומי וניגשתי אל מנשה.
"מה יש לך?" שאלתי. "זוכר את הכלבה שלי? גאי?" ענה מנשה. לא
יכולתי שלא לזכור את הכלבה של מנשה, הוא אהב אותה יותר מכל דבר
אחר בחיים שלו, הוא היה קשור אליה כמו הומלס לפלאסק וודקה.
שנה קודם לכן, יצאנו לטיול, מנשה, אשתו, תמר, אני וגלית,
לניו-יורק, ארה"ב.
באחד הימים הסתובבנו בסנטרל פארק. בין כל הזוגות המתמזמזים,
הבחין מנשה בזקן שחור, בעל יד ימנית קטועה ורגל ימנית בפרוטזה,
ולפניו ניצבת קופת תרומות.
מראה הזקן התשוש שבר את לבו של מנשה. הוא שלף שטר ירוק מבריק
של 100 דולר, ניגש אל הזקן, שלשל את השטר לקופה, הסתובב והלך.
מיד לאחר מכן קרא הזקן אל מנשה. בפעם השנייה מנשה הסתובב והבין
שהזקן התכוון אליו. הוא הזמין את מנשה לשיחה.
מנשה התיישב על כיסא קטן ליד הזקן והשניים החלו לשוחח; הם
שוחחו יותר משעתיים. כשסיימו את שיחתם, לחץ מנשה את ידו
השמאלית של הזקן, חיבק אותו בחיבוק מהסוג שהיה נותן רק לקרובי
משפחה שאהב, לאמא שלו.
מנשה חזר כשהוא נרגש עד סף דמעות ואוחז בידיו גורה קטנה ושחורה
מסוג פודל ננסי.
במשך כל הדרך חזרה למלון סיפר לי מנשה על שיחתו עם הזקן. התברר
שהזקן הוא נציג של עמותה אשר נלחמת למען זכויות החיילים שלחמו
במלחמת וייטנאם. הזקן סיפר למנשה את סיפור חייו; תשומת הלב
שהקדיש מנשה לסיפור ריגשה את הזקן.
כאות הערכה, העניק הזקן למנשה את גורת הפודל, ודחף לו את השטר
של 100 הדולר חזרה לכיסו האחורי של הג'ינס של מנשה, מבלי שישים
לב.
"אתה מבין? הזקן רק חיפש מישהו לדבר איתו, במטרה שיזכרו אותו
ואת חבריו, גם מחר; הכסף לא חשוב להם", אני לא הוספתי מילה.
"אבל למה קראת לה גאי?" שאלתי. "הכלבה מזכירה לי את אותו בחור,
אני מכיר אותו רק בתור 'בחור זקן', אז אני קורא לכלבה 'אולד
גאי' או בקיצור - גאי. אני והבחור הזקן דיברנו כל כך הרבה זמן
ולא חשבתי לשאול אותו מה השם שלו".
כמעט שבוע לאחר שחזרנו הביתה, סיפר לי מנשה שגאי מתגרדת ללא
הפסקה, שאשתו מאז לא מפסיקה לגמור חבילות טישו ומסניפה
'אוטריווין' בלי הפסקה.
מנשה לקח את הכלבה לווטרינר, שם נאמר לו "זה לא רציני".
הווטרינר נתן למנשה בקבוק תרסיס קטן והבטיח למנשה שעם שני
ריסוסים על גאי פעמיים ביום והגירודים ייפסקו עד שבוע הבא.
הווטרינר בנוסף לכך הזהיר את מנשה: "הריח המתוק של התרסיס עלול
למשוך דבורים", לכן מנשה צריך להשאיר את גאי בבית לשעתיים
לפחות לאחר הריסוס.

בחזרה בבר, מנשה המשיך את סיפורו, "אז היא, הכלבה, גאי, היא
מתה!"
"מה? איך?" שאלתי מיד.
מנשה אהב את גאי יותר משאהב כל אדם/אישה/תחביב בכל החיים שלו,
אהב אותה יותר מאת אשתו ויותר מהכדורגל + מכות של שישי אחרי
הצהריים בשכונה.
"עזוב, זה עוד לא הכל, אשתי, גם היא לא בסדר, היא בבית חולים,
ואף אחד לא מבין איך כל זה קרה", מירר מנשה בבכי.
"אז למה אתה לא בבית חולים?" שאלתי.
"בבית חולים אמרו לי שכדאי שאני אלך הביתה להירגע ושיודיעו לי
מה קורה עם תמר מאוחר יותר, ומיקו הדביל הזה עשה כאן ג'אגלינג
עם שלושה בקבוקי ערק, ושניים מהם נשברו לו בראש, הסעתי גם אותו
למיון".
מנשה המשיך, "אני לא מבין מה קרה, קמתי היום בבוקר והכל היה
בסדר, שתיתי קפה, קראתי עיתון, תמר ישנה עד מאוחר אז ביקשתי
ממנה שהיא תרסס את גאי במקומי, מאוחר יותר, כשתתעורר. הנחתי את
התרסיס על השידה שליד המיטה, ממש ליד ה'אוטריווין' שלה, כדי
שלא תשכח."
"אלוהים כמה שהבקבוק של התרסיס של גאי דומה לבקבוק
'אוטריווין'..." מלמל מנשה.