יעל בנימיני / דואט עם מוות |
בעודי הולכת באפלה, ורק חרמש בשמיים.
באגם לצידי דמותו מזמינה,
ועיניו סוקרות בין הצללים, זוחלות על העור,
ומתנדפות עם הסטת מבטי.
באוזניי הרוח שורקת את לחישותיו,
מזמינות, מפתות, שובות,
קוראות להיאסף בזרועותיו הגרומות.
ובחיבוקו תיעתק נשימתי מפי,
אז יעניק לי אותה, מתנתו.
היא תלטף, תשיר ותישא אותי איתה,
אל פריקה, תהום עמוקה,
שממנה אין שיבה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|