אני עומדת על שתי רגליי.
במשקל גופי, רק רצוני תומך.
גם אם איוותר, ללא כח בשריריי
בלי קביים, אוסיף להלך.
עם גידים קרועים ועצמות שבורות
על הבמה רוקדת, עד שיכבו האורות.

ברגעי אפילה, אחר יד לאחוז מגששת,
לא אשקר, לעיתים הלב מבקש.
אך אין כתף למשען בנמצא,
והלהבה מחשלת את הפלדה.

פעם אחר פעם, נתלש הלב ממקומו.
אז צומח חדש, לחוש כאב קודמו.
אהבות מתנפצות וחברים נשכחים,
ואני מתקדמת לי בכוחות אחרונים.
לכיוון הסוף אזחל, למנוחה המיוחלת,
ואז אצא לחפש התחלה אחרת...