חוטא אני לעצמי
בוגד ביצירותיי.
מעלה עצמי על מוקד הפרסום
מוכר את נשמתי למדד הרייטינג
מוסר את פירותיי להירקב על מדפיה של חנות ענק
ללא מוכר.

תחושותיי שנרקמו למילים, כבר אינן שלי
כבר אינן תחושות. הן רק שטיח מאובק הנחבט ואינו חש.
צופה ביצירותיי מוצגות בחלון ראווה
לבדן. מנותקות. מעצמן ומיוצרן.
נחתמים בהן המספרים
ככבשה שנצרב עליה מספרה בלהט אש הגיהנום.
מוביל את יצירותיי כצאן לטבח
אל חסדי הצופים, אל רחשי המבקרים.

מילים המתרוקנות ממשמעותן
פסיקים שרק אני הבחנתי בהן, ועכשיו מתפוגגים
רגשות המתפוררים בהקלדה, ומתמסמסים על המסך.
שתיקה שהיא הרבה יותר משקט
ספסל שהוא לא רק מקום לשבת
כולם נוטרים לי טינה לעד על שהפקרתי אותם.

מבקש סליחה מאותן יצירות:
הסיפורים שנלקחו מביתם המבודד והחם במגירה
הדיאלוג שמסתכם בספרה שתיים
השיר שהפך מתמטי כשניקודו המשוקלל הוא מינוס אחד
מהיצירות שהשכחתי מהן את תמימות הנעורים
והוצאתי אותן בודדות לעולם הגדול והקר.
מאותן יצירות שסיפרו חיים
ועכשיו שותקות בגין פחד במה.

לא יצרתי אותן מושכות, כריזמטיות וסקסיות
המגירה קיבלה את כולן.
עכשיו סבל כתוב יפה - הוא זוהר,
על אהבה תמיד נחמד לקרוא,
והרייטינג ניתן לכל המרבה במחיר.
פרובוקטיביות מסנוורת, ארוטיות מוכרת
וכל הנוצץ זהב.

יצירותיי שאני מנסה ליצור, מתנכרות אלי
"אתה לא חושב עלינו" הן צועקות לי בלאט.
אינני רוצה לספק אחרים, אני עונה
זו אינה התהילה! לא את זאת אני מבקש.
אך מהי אותה הכרה שלמענה אבגוד ביצירותיי?
מיהו אותו עורך שאצפה בכמיהה להמלצתו?
איני עירום כשם שאני מאובן.
איני חשוף כשם שאני לוליין.

אני מכור למסחור
משועבד לפרסום
הופך את עצמי ברצון לנחלת הכלל
נתין הציבור הרעב לריגושים.
ובאיזשהו מקום מוצא גם נחמה בחשיפה חושפנית
חשיפה יצרית, נחמה מתוקה:
מחשבה נעימה שיצירותיי אינן בודדות במגירה.

14.05.06

וגם אותך, יצירתי, אעלה לבמה. ואת תעמדי שם ותנסי לספר לכל מי
שאינו מכיר אותי, מה אני מרגיש, והם יבדקו אם את כתובה בצורה
רהוטה.
ואני כמכור המחכה למנה, אצפה בכל יום לתגובות החסד, המנוכרות
במעט, אך המעודדות בהרבה.