בתקופה קדומה, ריק היה העולם, ושני אנשים היו על הכוכב. שניהם
שחורים וערומים כביום היוולדם, לשניהם אותו הניב, המראה
והאישה.
הימים חלפו בשעמום שנבע מחוסר המעש, ולכן קמו בוקר אחד ונטלו
את חיי נשותיהם למען עניין יהיה להם, ואכן כך היה לתקופה
ארוכה, אך גם זו חלפה בסופה של תקופה.
דאגות לא היו להם מעולם, כי פרט למזון לא ביקשו דבר.
את המזון קיבלו מן השמים, בוקר-בוקר, ערב-ערב ובשעות הצהריים,
ניזונו מפרי העץ.
באחד הערבים, בעת המתנתם לפרי הלבנה והכוכבים, קרה הדבר הנורא
מכל (דבר שלא נתקבל על הדעת ושהועבר מאב לבן למשך דורי דורות),
המזון לא הופיע מן השמים.
על-כן חשבו האנשים אם במקום הנכון הם, ולא יתכן אחרת, כי לא
קמו ממקום יושבם כל משך היום, אולי זו השעה?
הירח והכוכבים סביבו מרצדים, נוכחים, כך ששללו אנשינו אפשרות
נוספת ואחרונה, ובו ברגע הצטייר בשמים שובל אדום שנע לעבר
האנשים השחורים ומשהסתיים לכפות רגליהם הותיר אחריו שתי אבנים
שחורות כגודל כף היד ובצורה שלא ראו מעולם. נגסו איש איש באבנו
וצלילי ציפורים בקעו מן האבן.

בצעד נואש החלו מדברים אל האבן, מתחננים למזון, אך לא מזון אלא
קול, בקע מן האבן, קולם שלהם אך לא דברי פיהם שגורים בה.
וחוזר חלילה. לבסוף הבינו שהקול שלהם עובר מאבן לאבן באופן
מפליא וגם לאחר ששלחו ידיהם ונופפו בהן בין שתי האבנים, המשיך
הקול באופן חד ויציב.

קמו על רגליהם ונעו איש איש לאחור והקול עימם. נעו חוצה, פנימה
ללא הפסק והקול עודנו נשמע.
"ביקשנו עניין", אמר האחד.
"בקשותינו נענו", הוסיף שני.
"הבה ונבדוק עד היכן נוכל לשמוע", אמר אחד.
"ומשלא נוסיף עוד לשמוע נשוב לאחור", הוסיף שני.
בצעדים קטנים נעו לאחור, פסיעה-פסיעה, צעד-צעד עד שלא יכלו
לראות עוד איש את רעהו.
"נמשיך?" שאל אחד.
"נוסיפה עד שלא נשמע עוד את צעקותינו", הציע שני.
וכך המשיכו, אחד במעלה ההר ושני במורד ההר, אחד נגד זרם המים
ושני נישא על גבי זרם המים.
"אינני שומע צעקותיך עוד", אמר אחד.
"גם אנוכי לא שומע את צעקותיך שלך", אמר שני.
"נמשיך?" שאל אחד
"נוסיפה עד אשר תידומנה אבנינו", הציע שני.

צעדו האנשים במשך שעות, ימים, חודשים ואף נגעו בסופו של דבר
בשנים ובכל זאת בקעו קולותיהם מן האבנים. כל זאת עד שערב אחד
בעוצרם לנוח ראו אישה, כל אחד במקום הימצאו, ראו כי טוב ושמעו
מן האבן כי טוב.
"אחדול מלכת", אמר אחד.
"אחדול מלכת גם אנוכי", אמר שני.

השנים חלפו, וצאצאים נולדו, והמשפחות ענפו והתפשטו לכל עבר...
האנשים השחורים המשיכו לבדוק בוקר וערב אם שומעים הם איש את
רעהו, ובאחד הימים אף שוחחו.
"מאסתי בחיי המשפחה", אמר אחד.
"מאסתי גם אנוכי", הוסיף שני.
"הבה וניפגש", אמר אחד.
"נשובה לאחור על עקבותינו", הציע שני.

פסיעה-פסיעה, צעד-צעד, הלכו האנשים השחורים, עד שבאחד מן הימים
בעת הליכתם נשמעו צעקות באוזניהם.
"השומע הינך את ששומעות אוזני?" שאל אחד.
"שומע גם שומע!" צעק שני.
"קרובים אנו", צעק אחד.
"קרובים עד כדי מראית עין", הוסיף-צעק שני.

הוסיפו לצעוד עד אשר ראו דבר מה.
"הרואות עיניך את שרואות עיני?" שאל אחד
"רואות אותך!" ענה שני.

הוסיפו לצעוד עד אשר הגיעו למקום יושבם הנושן.
"שלום, שלום", אמר אחד.
"שלום גם לך", הוסיף שני.
"נשב", אמר אחד.
"נאכל", אמר שני.
"אני אכל יותר", אמר אחד.
"אני אוכל יותר!" קבע שני.
"כברת דרך ארוכה יותר צעדתי", טען אחד.
"שוגה הינך!" ענה שני.

ויחדלו מלדבר.

במידה ומזדמן לכם לעבור בסמוך לחומה הפונה לכיוון המערב, תוכלו
לראות את האנשים השחורים, עדיין ישובים שם, עדיין אוכלים שם,
אך לא מדברים. וכך גם צאצאיהם שנפוצו על פני הכוכב, רעל השנאה
חילחל גם לעורקיהם.